תארו את החוויה:

חווית סף-המוות הראשונה שלי ארעה בילדותי, אולי בגיל שנתיים או שלוש (בערך בשנת 1953) והיא הייתה כרוכה בטביעה. אני זוכר שראיתי את גופי מתחתיי; מעלי ריחף כדור אהבה חם ובוהק, בזמן שאבי ואמי נבהלים למטה. לא חשבתי שזה משהו ששווה לדבר עליו, ואף אחד ממילא לא היה מאמין לי, אך מיום זה ואילך התנגדתי ללכת לכנסייה. הייתי בורח מהכנסייה בכל הזדמנות שקיבלתי. זה היה כמו לנסות לדחוף שני מגנטים יחד. לאחר ששאלתי את הכומר מדוע לאדם שנולד באפריקה, אדם שהיה טוב והגון ואוהב, אין סיכוי להגיע לגן עדן רק בגלל שלא קרא את התנ"ך, הוצאתי מייד מהכנסייה. כולם התביישו כל כך, שהם לא הצליחו להבין למה אני מרגיש כל כך טוב. זה היה בשנת 1963.

לא האמנתי בכנסייה. לא הלכתי לכנסייה אלא לאחר שקיבלתי הוראה מפורשת על ידי דודי, שגידל אותי לאחר מות אבי (התאבדות) בעודי בכנסייה, בישיבה הכפויה הזו, לבוש חליפה שדוד שלי באמת לא יכול היה להרשות לעצמו לתת לי, הבחנתי באדם מסתורי נכנס מחזית הכנסייה. הקהילה הסתובבה והביטה בו. הסתכלתי בעיניו, והיה לו זוהר אהבה חם. הוא נעל סנדלים והיה לבוש בחלוק לבן כמו הבחור שתמונתו תלויה מאחורי הדוכן. הקבוצה כולה בהתה בו בשנאה גלויה. הבטתי לאחור אל האיש, והוא הביט ישר בעיניי וחייך. חייכתי בחזרה, והוא הסתובב והלך.

אחרי אותו ביקור בכנסייה, יצאתי החוצה, פשטתי את הז'קט והעניבה ומעולם לא לבשתי אותם, ולא הלכתי שוב לכנסייה ברצון. זה היה בערך ב -1968.

בשנת 1971 כבר הייתי בחור נשוי עם בן אחד, ונסעתי לעבודה שלי במעבדת מחקר באוניברסיטת מישיגן. קיבלתי טרמפ בטנדר, ישבתי במושב בצד, וילד היפי ישב במושב האחורי. לפתע פתאום התיישב לשמאלי מישהו, ללא התראה מוקדמת ובלי להקרין פחד. הוא דיבר איתי על מה שיקרה לי, הוא אמר שיש לי זכות הבחירה לגבי החוויות שאני עתיד לחוות. שוחחנו בצורה מאוד רצינית, אך לא מאיימת. אמרתי לו שאקח לתשומת ליבי את דבריו.

כשיצאתי מהטנדר, ההיפי והנהג שאלו בעצבנות עם מי דיברתי, וכשאמרתי "איתו" והצבעתי על המושב, הנהג הדליק את האור ברכב ולא היה שם איש מלבד הנהג וההיפי. אני זוכר שהם היו ממש מודאגים ממני, אבל גם מבוהלים. כשהגעתי לכביש מול העבודה, הסתובבתי וראיתי מכונית נעה לעבר ילד על אופניים. יצאתי לכביש אל נקודה בה יכול היה נהג המכונית לראות אותי, ונופפתי בזרועי. המכונית האטה ואז שוב צברה מהירות לכיוון שפת המדרכה היכן שנעמדתי. הרמתי חופן חצץ וזרקתי אותו לעבר המכונית שסטתה, מחטיאה אותי בסנטימטרים ספורים.

המכונית נעצרה, ועד מהרה הנהג יצא והחל לתקוף אותי. הרגשתי שמכים אותי בצינורות אך רק בדיעבד הבנתי שהוא דקר אותי מספר פעמים עד שניתק עורק מעל הכבד שלי. הוא עזב ואני זוכר שהסתכלתי למעלה, וראיתי אור. הבטתי מטה אל גופי ולידי נעמדו שני יצורים, אנושיים למראה, ונראה שהם צפים באוויר. הבנתי שאני נמצא הרבה מעל גופי, ולא בשום מרחב ארצי. הישויות ניסו למנוע ממני ללכת לאור. אני לא יודע למה, אבל הם פשוט נראו מבועתים, ולא רצו שאלך. אבל רציתי מאוד להגיע אל האור ועליתי כמו חץ דרך מה שאפשר לתאר רק כמנהרה. ראיתי במנהרה כוכבים במעין ענן של אור בוהק ומפיץ אהבה. זה לא היה נראה לי זר. לא הייתה שום תחושה של פחד מלבד יראת הכבוד שלי, והאהבה והידע והחוכמה שהקרין האור.

הרגשתי נוכחות גבר לידי, והוא שאל אם אני מוכן ל"סקירת החיים" שלי. אמרתי כן, ואז ראיתי את קווי המתאר של עיר רחוקה ומוארת, נסעתי לעיר הזאת וצפיתי בסצנות ממסע חיי. עברתי כל רגע, וכל תחושה. לא פחדתי מכיוון שעדיין הייתי באור. שוחחתי עם האיש ההוא על חיי, אבל אני לא זוכר שום פרטים.

בשלב מאוחר יותר נעמדתי מול 12 ישויות בעלות ידע רב יותר. הם היו מולי ונעמדו בשורה. הם לא היו אנושיים; לא היו להם שום רגשות כמו שיקול דעת או סמכות, אבל הם נראו חזקים בפני עצמם. הם נראו גבוהים ממני. הם לבשו גלימות לבנות כסופות, והיה להם עור לבן וראשים גדולים ועיניים גדולות. אני לא זוכר שראיתי שפתיים או פה. מעליהם הייתה רוח כלשהיא. הם אמרו לי מה אוכל לעשות אם אחזור למטה ומה תהיינה ההשלכות של זה.

אני זוכר שראיתי חיזיון של אדם צעיר שראשו כואב, כאילו צווארו נפצע. אמרתי "אוי! אלווין! הבן שלי!" (בשנת 1978 נולד בני היחיד) הבנתי שאירוע זה יתרחש במידה ולא אחזור. באותו רגע קיבלתי את ההחלטה לחזור לארץ. אני זוכר שזו הייתה החלטה כל כך קשה כי הכול שם היה יפה, והייתה כל כך הרבה אהבה. הייתה לי הרגשה של רצון חופשי, ובכל זאת הייתה תחושה של חובה. חובה. בשנייה שהבנתי את זה, חזרתי לגופי.

נעמדתי ובחור צעיר הציע לי טרמפ לבית החולים, שם הרופא החליט שאני חלש מכדי לנתח, ושאני מדמם למוות. הוא התקשר ואמר לאשתי את אותו הדבר. אני זוכר שצחקתי על זה, כי ידעתי שלא אמות.

זמן מה אחר כך, במסיבה משפחתית ביום חג המולד ראיתי את הספר 'החיים אחרי החיים' מאת ד"ר ריימונד מודי. קראתי את הספר (קראתי במהירות) ואז הרמתי את הספר ואמרתי "זה מה שקרה לי כשדקרו אותי." אמרתי שהפעם השנייה היחידה שהרגשתי דבר כזה היא כשטבעתי בילדותי, ואמי אמרה "בראד, היית עם הפנים כלפי מטה בבוץ כשמצאנו אותך" ובכך בעצם הסתיימה השיחה על הנושא הזה.

ישבתי שם בסלון של אמי כשהמשפחה שרה מזמורים בחדר השני. אני זוכר שחשבתי "אף אחד לא מאמין לי".

דיברתי הרבה על החוויה הזאת עם אנשים לאורך השנים, אבל רק כששמעתי את דניון ברינקלי מדבר ומתאר את החוויה שלו, יצאתי מהפקעת שלי, כביכול. מעולם לא נתקלתי במישהו כמותו שהתגאה בחוויית המוות הקרוב שלו. החלטתי שלעולם לא אתכחש ולא אתבייש שוב לספר מה קרה לי.

אני עדיין לא הולך לכנסייה ולא ממהר להתארח בהלוויות וחתונות.

אני לא חושב שישו רצה שאחשוב עליו כעל משהו אחר מלבד רוח אוהבת. אני לא נוצרי; אני לא רוצה שום קרדיט על כך. אבל אני רואה את חוכמתם של בודהה, וישו, וגנדי ואחרים ביישום אהבתם לסיטואציות חייהם. זו החוויה שלי ואלו המסקנות אליהן הגעתי.

אהבה ואור.

סיפור רקע:

מגדר: זכר