תארו את החוויה:

אני חובב של שדרן הרדיו והסופר ארט בל, ומקשיב לו תוך כדי נסיעה בכביש מדי שבוע. נהניתי מהתוכנית בה התארחת וזה גרם לי להרהר בחוויה האישית שלי. לא הייתה לי חוויה מפחידה, להפך, זה גרם לי להבין שאנחנו לא בני אדם המחפשים חוויה רוחנית; אנו יצורים רוחניים החווים חוויה אנושית.

ביוני 1992 הייתי נשוי כבר 20 שנה. התחתנתי עם אהובתי מהתיכון ואהבתי אותה באמת, אבל אומרים שהאהבה היא עיוורת. אני לא יודע מי אלו "הם", אבל זה נכון. לא ידעתי זאת אז, אבל אשתי הייתה בשלבים הראשונים של פיתוח "פיצול אישיות" בגלל דברים שחוותה מוקדם בחייה ומעולם לא התמודדה איתם.

כתוצאה מכך מצאתי את עצמי במערכת יחסים פוגענית מאוד, אבל אהבתי כלפיה עיוורה אותי למציאות. עברתי תקופה מלחיצה בתוך מערכת היחסים, לא הצלחתי להסתגל ללקות הנפשית שלה והאשמתי את עצמי בכל המתרחש. חשבתי לעצמי שיתכן ולאשתי ושתי בנותיי יהיה טוב יותר בלעדי. התחלתי להתפלל לאלוהים שייקח אותי מהגיהינום הזה ויאפשר לי להיפרד מהעולם הזה בשלום.

ישנה אמרה ישנה האומרת "היזהר במה שאתה מבקש – כי אתה עוד עלול לקבל את מבוקשך" ובמקרה שלי אכן כך היה. שלושה חודשים של תפילות נענו לבסוף בחוויית סף-מוות. נכנסתי הביתה בחזרה מטיול ערב ואחרי שאכלתי ארוחת ערב חוויתי צרבת נוראית. בתי הבכורה, אז בת ארבע עשרה, אמרה לי שהצבע שלי חיוור מדי והתעקשה שאלך לבית החולים! אמנם תכננתי ללכת לישון באותו הערב בבית וביקשתי שאשתי תעיר אותי בשבע בבוקר. אבל עד מהרה הבנתי שאני לא יכול לישון הלילה בביתי לפני שאגש לבדיקת חירום בביה"ח.

באותו ערב בחדר המיון, בסביבות השעה 1:00, הרופא החליט לאשפז אותי ליתר ביטחון למשך כל הלילה. הכניסו אותי לחדר בדיקות פרטי שם צפיתי בטלוויזיה עד 3 לפנות בוקר ממתין לתורי לבדיקות מעמיקות. האחות הראשית נכנסה וגערה בי על כך שאני לא משתדל להירדם על מנת להיות עירני וחזק לקראת הבדיקות שיערכו בשעות הבוקר המוקדמות.

האחות כיבתה את האורות ואמרה לי ללכת לישון.

תמיד הייתי נוצרי, גדלתי כמתודיסט, אבל מעולם לא קראתי שום דבר שהכין אותי למסע שלי מלבד האמונות הרוחניות שלי.

במהלך השינה מצאתי את עצמי נבלע באור בהיר ומושך. המחשבה הראשונה הייתה שאני צריך להגן על עיניי אך מהר מאוד הבנתי שזה לא אור רגיל. אין מילים בשפה האנושית לתאר את תחושת החום, השייכות, השלום ובעיקר האהבה שהרגשתי בחברת האור. אופוריה היא מילה שעולה בראש, אולם גם היא לא עושה צדק עם מה שחוויתי. גם המילה אהבה לא מתאימה במדויק, כי אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מהי אהבה, כמו האהבה שיש לאם לילד שזה עתה נולד. הכפילו את זה בכמה עשרות אלפים, ואולי אז תתקרבו להבין מה שחשתי.

מיותר לציין שידעתי בן רגע שאני בבית ולא רציתי לעזוב! נעצבתי מאוד שאמרו לי שזה לא הזמן שלי, שנשאר לי עוד הרבה מה לעשות ושאצטרך לחזור ולטפל בבנותיי. נאמר לי אז שכשאפתח את עיניי, אסור לי לפחד, עלי להישאר רגוע "תעשה מה שהרופאים מבקשים, ואתה תהיה בבית בעוד ארבעה ימים בדיוק..."

בשעה 06:00, ליבי נכנס להפרעת קצב והפעיל את האזעקה. עד שהגיעו לעזרתי, איבדתי קצב לב. האחות הראשית הצילה את חיי ומדהים עוד יותר שלא נגרם שום נזק לב מורגש כתוצאה מהמקרה. מאוחר יותר הרופא אמר שזה כשלעצמו היה נס. כמובן שהחיזיון שראיתי וחוויתי עוד היה טרי מאוד, אבל האם היה זה חלום? הרגשתי שזה היה הרבה מעבר לזה.

הרופאים מיהרו להכניס אותי ליחידה לטיפול נמרץ לייצב את הלב ושם עשו צנתור ומצאו שתי חסימות מוזרות. העורק השמאלי הקדמי שלי היה חסום ב 85%, העורק הראשי האחורי שלי היה חסום ב 95%, אבל הקדמי הימני שלי היה נקי מכל סתימה. הרופא הדגיש בפניי שעלי להישאר רגוע כדי למנוע אי ספיקת לב נוספת, אחרת אאבד שני שלישים מהלב שלי בגלל החסימות ואז אצטרך לעבור השתלת לב. לתדהמת כולם נשארתי רגוע. לאמיתו של דבר, לקחתי את האשפוז כחופשה וסירבתי לעשות דבר מלבד למצוא הומור בכל זמן שהותי שם.

אני מרגיש שיכולתי לכתוב ספר שלם על שהותי בבית החולים, אך על מנת לקצר את הסיפור הארוך הזה... שוחררתי הביתה ארבעה ימים בדיוק כפי ששמעתי ב"חלום". אשתי הפכה להיות תוקפנית בכל פעם שהזכרתי את הנושא ובאותה תקופה היא החלה לבגוד בי ולתכנן איך היא הולכת להתגרש ממני.

אך האם הסאגה נגמרה שם? לא! שנה לאחר מכן שוב חטפתי כמעט את אותו ההתקף, כי אשתי מעולם לא הרפתה. התחלתי להרגיש שוב את אותן רגשות ואותן מחשבות איומות וידעתי ששוב אני חוסם את עורקי ליבי. עדיין הרגשתי שאני שרוי בגיהינום והתחננתי לחזור לבית הרוחני שלי, הבית שראיתי בחלום. ובכן, כמעט שנה מאז אותו יום בו אירע המקרה, היינו בטיול משפחתי ליד האגם ונפגעתי ממכת ברק!

ישבתי בכיסא מתקפל ליד הגדה כשאשתי עומדת ממש מאחורי, ובשנייה אחת ברק פגע בקרקע, הסתעף והכה אותי ביד שמאל, עבר דרך החזה שלי, יצא מצד ימין והכה בשולחן הפיקניק. נדלקתי כמו אור ניאון, אך הושפעתי רק מעל המותניים עד מתחת ללסת שלי. לאשתי כמעט הייתה התמוטטות עצבים מכיוון שהיא פוחדת מהמוות, ועכשיו, אני חייב לומר שזה בהחלט משך את תשומת ליבה ובוודאי שגם את תשומת ליבי.

איבדתי באופן זמני את השימוש בזרועותיי וסבלתי מכאבים גדולים. אחרי היום השלישי שהחלמתי מהברק, הרגשתי מיליון דולר אך נאלצתי לחזור לבית החולים כדי שרופא הלב שלי יעשה צנתור נוסף כדי לבדוק את מצב ליבי. הוא נדהם שלא מצא נזק בכלל וראה מעט מאוד רקמה מצולקת שנותרה מהניתוח הקודם. הוא לא יכול היה להסביר את מצב הלב המדהים שלי. אמי אמרה לי שיד אלוהים ירדה וריפאה אותי.

שנתיים לאחר מכן חתמתי על הסכם גירושין בחג המולד והבת הגדולה שלי אמרה לי שזו תהיה מתנת חג המולד הטובה ביותר שאקבל אי פעם.

ילדתי הבכורה כעת בת 21 ונשואה, ואני עדיין בתהליך גידול הצעירה שלי. אגב, שלושה חודשים אחרי שעזבתי בגלל הגירושין, הורדתי את התרופות מהקיבה ושמונה חודשים אחר כך הורדתי גם את התרופות של הלב. האם אני אדם שַׂמֵחַ? ובכן, לא לגמרי, אבל אני מרוצה מהחיים עכשיו ועדיין מצפה ליום בו יורשה לי לחזור הביתה.

סיפור רקע:

מגדר: זכר