תארו את החוויה:

באוגוסט 1985, כשהייתי רק בת 5, הייתי בשייט באגם מקומי. נעקצתי על ידי יתוש ופיתחתי דלקת מוח. "מתתי" ונסחפתי לתוך חלל שחור בטוח של נוחות וקלות, ללא כאב וללא פחד. זה היה מקום בו הרגשתי כמו בבית. מרחוק ראיתי אור קטן מנצנץ. האור משך אותי אליו. הרגשתי את עצמי נסחפת לעבר האור הזה במהירות רבה. לא נבהלתי. כשנכנסתי לאור חשתי שלווה ושמחה, אך יותר מכל -אהבה עמוקה ללא תנאי. האור היה נדמה כענן נוצץ וזוהר. שמעתי קול מדבר אלי בראשי וידעתי שזה אלוהים. הורי מעולם לא דנו באלוהים או לקחו אותי לכנסייה, לכן אני באמת לא יודעת איך ידעתי שזה אלוהים, אבל הרגשתי שזה הבית האמיתי שלי, הרגשתי מוקפת באור והתאחדתי אתו.

אור יפה נוסף, רק קטן יותר, הצטרף אלינו ללא התראה מוקדמת. זו הייתה ילדה כבת 10. היא נראתה קצת כמוני. חשתי שהיא מזהה אותי. התחבקנו והיא אמרה, "אני אחותך, נקראתי על שם סבתא שלנו, וילמט, שמתה כחודש לפני שנולדתי. ההורים שלנו קראו לי בקיצור ווילי. הם חיכו לספר לך עליי בשלב מאוחר יותר, כשתהיי מוכנה." שוחחנו ללא מילים. זה היה מוזר במבט לאחור, אבל זה נראה טבעי מאוד לאותו רגע. היא נישקה אותי על הראש והרגשתי את החום והאהבה שלה. ״את צריכה לחזור עכשיו, סנדי״ אמרה. "את צריכה להציל את אמא מהאש. זה מאוד חשוב, את צריכה לחזור ואת צריכה לחזור עכשיו." היא אמרה את זה בחמלה ומתיקות בקולה כשהיא חייכה אליי ברוך. "לא, אני לא רוצה" אמרתי, "תני לי להישאר כאן איתך." והיא התעקשה: "אמא זקוקה לך שתצילי אותה מהאש". אבל כמו פרחחית קטנה ועקשנית התחלתי לבכות ופצחתי בהתקף זעם מהסוג הגרוע ביותר. נפלתי על האדמה בחבטה והתייפחתי וגרמתי לכולם, אני בטוחה, להרגיש מאוד לא נעים.

הוצג לי סוג של סרט בו ראיתי את הוריי יושבים ליד מיטת בית החולים שלי עם דאגה ופחד רב בעיניהם. הם נגעו בי ברכות ושוחחו איתי והתחננו שלא אמות. "בבקשה אל תמותי. אל תלכי" הם בכו. הייתי עצובה מאוד עבורם; ובכל זאת לא הייתי מוכנה לוותר על היופי של גן העדן בו נמצאתי. אלוהים צחקק לעברי והביט בי בחמלה רבה. לא ממש יכולתי לראות את פניו, אבל ידעתי מה הוא חושב. הוא היה משועשע מהתעלולים הילדותיים שלי.

לאחר מכן, אלוהים הפנה אצבע לעבר אור אחר שנוצר למרחוק. לתדהמתי, זה היה חברי היקר והשכן הסמוך, גלן, שצעק בקול גדול: "סנדי, לכי הביתה, לכי הביתה עכשיו". הוא אמר את זה בקול סמכותי ותקיף, כך שמיד הפסקתי לבכות וחזרתי ברגע אחד לגופי.

פקחתי את עיניי וראיתי את הבעות השמחה וההקלה על פניהם של הוריי. סיפרתי להם על החוויה שלי ברגע שיכולתי, אותה הם כינו בהתחלה "חלום". הם סיפרו לי שיום אחד אחרי שנכנסתי לבית החולים, שכננו, גלן, נפטר מהתקף לב פתאומי. הוא היה זקן חביב שתמיד היה מזמין את אותי ואת אחי וכל שאר הילדים בשכונה לחצר האחורית שלו לשחק עם חמשת הכלבים שלו. הוא אהב ילדים והיה נותן לנו אוכל, מתנות ופינוקים. בסופו של דבר לאשתו היה נמאס מאיתנו והייתה שולחת את כולם הביתה. הוא היה נוזף בה ואומר, "רוז, לעולם אל תגיד לסנדי שהיא צריכה ללכת, היא יכולה להישאר כמה שהיא רוצה". הייתי המועדפת עליו מכל הילדים שהתקבלו בביתו. לכן זה היה הלם עבורי שהוא יצווה עלי בתקיפות לחזור לחיים, וזו הסיבה מדוע ויתרתי על הלחימה והרגשתי קצת נבוכה מהתנהגותי. אני זוכרת שהרגשתי באותה תקופה גם קצת פגועה. נודע לי על מותו רק בדיעבד, לאחר שסיפרתי את סיפורי להורי.

ציירתי תמונה של "אחותי המלאכית" שקיבלה את פני ותיארתי את כל מה שהיא אמרה. ההורים שלי לא ידעו כיצד להגיב ורק הביטו בי במבט מלא תדהמה. הם קמו ועזבו את החדר. לאחר זמן מה הם סוף סוף חזרו. הם אישרו לי שאיבדו בת בשם ווילי. אותה אחות שפגשתי בגן העדן. היא נפטרה מהרעלה כשנה לפני שנולדתי. הם החליטו לא לספר לאחי או לי עד שנהיה בוגרים מספיק. לגבי הצורך "לחלץ את אמא שלי משריפה", עדיין לאיש מאיתנו אין מושג מה הייתה הכוונה מאחורי המשפט הזה.

אמא שלי עוזרת לי לכתוב את זה ושאלתי אותה איך היו חייה אם הייתי מתה, אם הייתי מתעקשת להישאר בשמיים.

"בכינו במשך חודשים לאחר שווילי עזבה אותנו, אם היינו מאבדים גם אותך, זה היה כמו גיהינום עלי אדמות, כמו להישרף בעודנו בחיים". יתכן וזו האש שאחותי התכוונה אליה. אולי יום אחד אפגוש שוב את אחותי ואשאל אותה בדיוק לפשר המשפט הזה.

החוויה שינתה אותי וגם את חיי המשפחה כולה. אנחנו הולכים לכנסייה עכשיו ואני עושה הרבה דברים אחרת ממה שהייתי עושה בעבר.