תארו את החוויה:

החוויה שלי לא הייתה כמו הסיפורים "הרגילים" על חוויות סף-מוות עליהן קראתי, לא חזיתי באורות בוהקים או מחוזות וממדים רחוקים ... אני פרקתי אקדח 22 קוטר שהיה לנו בבית להגנה, כי הייתה לנו בעיה עם אחד החברים של הבת שלי שאיים על המשפחה שלנו, כך שהאקדח תמיד היה טעון, למקרה שאזדקק לו. בעלי הוא נהג משאית ולעתים נדירות נמצא בבית. עברו כמה חודשים מאז שטענתי את האקדח וכבר שכחתי מזה, ואז תוך כדי קיפול כביסה יום אחד, הבחנתי שהקליעים עדיין באקדח הטעון, אז חשבתי שאפרוק אותו כ"אמצעי בטיחות".

ידית האקדח לא השתחררה בקלות, אז כיוונתי את האקדח לעבר התקרה שמעל כתפי השמאלית. לא הצלחתי לפרוק את הקליעים בצורה המקובלת, לכן ניסיתי לשלוף אותם אחד אחד והשתמשתי באצבעות כדי למשוך אותם החוצה. בשלב מסוים האקדח נטרק על אצבעי ואני נהדפתי בבהלה לאחור ואחד הכדורים שבקליע השתחרר ישירות לצד שמאל של החזה העליון שלי, ופגע קשות בעורק הרחם ובעצב מקלעת הברך. מיד התחלתי לאבד הרבה דם והזרוע שלי פשוט צנחה לידי כאילו היא אפילו לא שייכת לגופי. אני זוכרת שהבנתי שעצם חיי בסכנה. אני זוכרת שאמרתי "הו, אלוהים". לא בבהלה, אלא יותר כקריאה לעזרה.

גופי התחיל להתקרר, אני מניחה שזה היה סוג של "היפותרמיה", אבל פתאום זה היה כאילו מחזיקים אותי, כמו תינוקת, ומערסלים אותי. התחלתי להרגיש חם יותר למרות שגופי היה קר עד כדי רעד. צפיתי בכל העניין, אבל זה היה כאילו צפיתי בסצנה מלמעלה. אני זוכרת רק חלקים מהתקרית, כמו השוטר שהגיע והתחיל לשאול שאלות, הפרמדיקים שפנו אלי גם לקבלת תשובות, הבנות שלי בוכות ונכדתי הקטנה, בקושי בת שנה באותה תקופה. התחושה הכי מדהימה שאני יכולה לשחזר היא ההרגשה של אהבה עילאית, שלום ושלווה לא רק במוחי, אלא עמוק בנשמתי, בעצם רוחי.

מאז אותו מקרה, הצלחתי להשלים עם הדברים שאני לא יכולה לשנות ויש בי הרבה פחות קונפליקטים פנימיים. התסמין היחיד שהייתי מגדירה כשלילי הוא, שאני לא מרגישה קשורה לאנשים שהם המשפחה שלי, לבעל שהיה בעלי כמעט 27 שנה, לשלוש הבנות שנולדו מאותם הנישואין, ולאנשים האחרים בחיים שלי שהרגשתי שהם הסיבה לקיומי. עכשיו אני חיה את חיי בשבילי. אני עדיין אוהבת את האנשים האלה, אבל אני לא מתעסקת בסכסוכים ובדרמות של חייהם ולא מעורבת רגשית.

אני בת 45 ומאז חזרתי לבית הספר, אני לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה יותר, אבל אני יודעת שהייתי רוצה לעזור לאנשים אחרים. אני רק 15 נקודות זכות מסיום התואר ואחרי זה אלמד באוניברסיטת פנסילבניה הגדולה.

אני לא יודעת לאן חיי יובילו אותי, בעלי ומשפחתי חושבים שאני צריכה להישאר בבית ולעשות בייביסיטר לנכדיי (יש לי שלושה) אבל זה ימנע ממני להשלים את השכלתי. אמרו לי שאיבדתי בערך 5-6 יחידות דם, הם גם אומרים שהם החליפו חלק מעורק הברך שלי בבלוטת המגן ונתנו לי הרבה דם, אבל מרגע התאונה בה הרגשתי כמו תינוק שזה עתה נולד מתנחם בזרועות אימו, אני מרגישה מעודדת ורגועה נפשית.

התאונה שלי נראית כמו אתמול, למרות שזה קרה לפני כמעט ארבע שנים, בשנת 1995. אני מרגישה יותר שלווה עם כל הדברים, אך מנותקת בו זמנית. אני אוהבת לצחוק ולגרום לאחרים לחייך; אני אוהבת לראות ילדים משחקים, פרחים פורחים ואת זריחת השמש והשקיעה. כל כך הרבה דברים, כולל צבעים, נראים יותר חיים. אני מודעת יותר לרגשות של אחרים ולפעמים אני כמעט מרגישה את הכאב שלהם, רגשי יותר מהסוג הפיזי, אבל אני עדיין תינוקת שמוצאת את דרכי בדרך חדשה שאיני מבינה לגמרי. ככל שכל יום עובר, אני מרגיש תחושת אובדן זמן, זמן שאפשר היה להשתמש בו כדי להשיג יותר. אני באמת לא יודעת עדיין מה צפוי לי, אבל אני מוכנה לברר.

סיפור רקע:

מגדר: נקבה