תארו את החוויה:

בגיל 6, כשהייתי בנסיעה שגרתית מבית משפחתי באיפסוויץ' באנגליה, לבנט-ווטרס (אבי שירת בחיל האוויר), היינו מעורבים בתאונת דרכים קשה. פנינו עם הרכב ימינה בצומת וגילינו ברגע האחרון רכב שעצר שם שלא כחוק, אבל אבי סטה כדי להימנע מפגיעה ישירה. התגלגלנו במורד צוק של כ- 175 מטר ונחתנו בנהר. אני זוכר את המים הקרים שועטים פנימה אל תוך הרכב. שמעתי הרבה צרחות אבל הסתנוורתי באופן זמני מנוזל חם שזלג על עיניי. מאוחר יותר הבנתי שזהו דמי שניגר על הרכה הימנית שלי. לפתע הרגשתי חם מאוד ואז ראייתי חזרה. ראיתי את הצוק מעל הנהר. נאבקתי לעלות כלפי מעלה ככל שיכולתי. אני זוכר בלבול ותחושת מצוקה, אבל אז הבחנתי בפלג גופו העליון של גבר גדול רץ לעבר המכונית של אבי. הגעתי למכונית עם אנשים אחרים. הסתכלתי פנימה וראיתי יד מבצבצת מהמים. הושטתי יד אל חלון המכונית השבור ומשכתי את ידו של ילד מחוסר הכרה. אבל הילד היה אני. זה היה אני. אני זוכר שגבר אחר שלף ממני את הגוף חסר החיים כשאני פשוט קפאתי בבלבול ופחד. לימים אני זוכר שהתעוררתי בבית החולים, בערך כיומיים לאחר מכן.

בשנת 1975 אמי ואני נסענו לאנגליה לחופשה לראות את סבתא שלי. כשעברנו ליד הגשר, היא עצרה את הרכב השכור. יצאנו החוצה כי היא אמרה לי שזו הנקודה המדויקת בה התרסקנו אז. באותו רגע הגיעה מכונית סביב העיקול, החליקה והתגלגלה במורד הסוללה לנהר. מכונית אחרת עצרה וכולנו רצנו לעזור, למעט אמא שלי. התקרבתי למכונית והרגשתי תחושה חזקה ומוזרה של דז'ה וו. הסתכלתי פנימה וראיתי יד של נער מבצבצת מהמים. תפסתי אותו ומשכתי אותו למעלה. זה היה ילד קטן שהיה זהה לי. הבטתי במכונית. קפאתי. גבר אחר לקח את הילד מזרועותיי, רץ במורד גדת הנהר למעלה, לראש הסמוך לגשר. חזרתי לאמא שלי. היא נדהמה שתאונה כזו התרחשה לנגד עיניה, בדיוק במקום זהה למקום בו התרסקנו אנחנו. לא אמרתי לאף אחד. הייתי נבוך מדי ומבוהל. לא אכפת לי אם זה נשמע אמין או לא. אבל זו האמת. האם הצלתי את חיי וגורלי?