תארו את החוויה:

זה היה אחר הצהריים רגיל כאשר סוף סוף שכנעתי את שני הקטנטנים שלי לנמנם. יומיים קודם, נתקלתי בבעיות להתעורר כשניסיתי לישון בזמן הצהריים ובלילה, בעיות עליהן דיברתי בחשש לבעלי. ביום המסוים הזה הייתי עצבנית מחוסר היכולת להירדם והחלטתי שפשוט אצפה בטלוויזיה עד שאתעייף. התיישבתי על הספה והתחלתי לצפות באופרת הסבון האהובה עלי... והדבר הבא שאני זוכרת הוא שמישהו צועק עלי להתעורר. שמעתי קול אומר לי 'תתעוררי, דיאן, את חייבת להתעורר'. כשפקחתי את עיניי והתחלתי להתיישב (כי חשבתי שנרדמתי), הסתכלתי קדימה ושם עמדה סבתא שלי. סבתא שלי נפטרה כשהייתי בת שלוש או ארבע, כך שהזיכרון שלי ממנה קל מאוד. אבל שם היא עמדה בפתח סלוני ונכנסה למטבח שלי, הביטה בי ודיברה איתי, למרות שלא הזיזה את פיה. המשכתי להסתכל על שפתיה כי זה משהו שתמיד עשיתי מאז שהייתי קטנה – התבוננות בשפתיים של אנשים בזמן שהם דיברו. בכל מקרה, לא יכולתי לראות את שפתיה זזות ואז הבנתי שהיא מדברת איתי טלפתית. שאלתי אותה מה היא עושה והיא אמרה לי שאני יכולה לבוא איתה. היססתי, לא ידעתי לאן היא הולכת ואז שאלתי אותה, 'לאן את הולכת?' היא רק הביטה בי ואז אמרה 'את יכולה לבוא איתי', היא התחילה להסתובב ונראה שהיא הולכת במסדרון לכיוון החדר של הילדה הקטנה שלי.

אז הבנתי שאני כבר לא מחוברת לגוף שלי. הרגשתי חסרת משקל וקלילה, כמעט אוורירית. הבטתי מטה אל גופי והוא לא זז איתי. הסתכלתי חזרה על סבתא לראות לאן היא הולכת והיא נעלמה. זה הפחיד אותי אז ידעתי שעדיף לי למהר ולהדביק אותה. בהתחלה חשבתי שאני צריכה לדאוג שאני משאירה את הגוף מאחור, אבל גופי היה מוטל רגוע על הספה וחשבתי לעצמי שהוא יהיה בסדר בלעדיי לזמן קצר. אני כבר לא זוכרת לאן הלכתי. אבל סבתא שלי לא הייתה איתי באותה תקופה. הייתי לבד.

בשלב מסוים חזרתי למצב של ציפה מעל גופי, אבל בזווית בה לא ממש יכולתי לראות את עצמי. בכל מקרה, היו איתי שני אנשים (או רוחות/נשמות, אני חושבת). היה אחד משמאלי ואחד בצד ימין שלי. הם אמרו לי שאני יכולה להישאר או שאני יכולה לחזור. כשהבטתי מטה אל 'גופי', זה היה די מטושטש. ניסיתי להחליט אם אני רוצה לחזור, כי לא הייתי בטוחה שאני רוצה לעזוב את המקום הנפלא, האוהב והמקבל בו הייתי. ואז אמי ואחותי ושתי הילדות הקטנות שלי צצו בראשי. וידעתי שהם יצטרכו אותי - גם אם זה אומר שאסבול רוב חיי - הייתי צריכה לחזור, לא יכולתי להשאיר אותם בלעדי.

באותו הרגע קיבלתי את ההחלטה לחזור. ו ... פתאום אני במקום חשוך נופלת מהר יותר ויותר והרגשתי כאילו אני נלחצת פנימה אל חור קטנטן עד שהרגשתי שוב את גופי. זה היה חשוך יותר מכל לילה ושחור יותר מכל שחור שיכול היה להיות. כמעט הרגשתי מפוחדת, עד שהרגשתי שוב את גופי, את המשקל, את הלחץ. לפתע שוב שמעתי את הקול הזה צועק עלי: 'תתעוררי דיאן, את חייבת להתעורר!' זה המשיך והמשיך עד שלבסוף ניסיתי לפתוח את העיניים. אני זוכרת שניסיתי לנשום עמוק, זה היה כאילו קפצתי חזרה לגופי והייתי צריכה להתחיל לנשום שוב, כמעט כמו בפעם הראשונה. הריאות שלי מצצו את האוויר לאט עד שלקחתי נשימה אחת גדולה של אוויר, זה כאב כל כך! לקחתי נשימה נוספת ואז פקחתי את עיניי והבנתי שמשהו מאוד לא בסדר איתי, אבל נזכרתי במה שחוויתי. ראיתי את סבתא שלי - והיא הייתה בשמלה פרחונית צהובה והיא רצתה שאבוא איתה.

התיישבתי על הספה והבנתי שאני ספוגת זיעה. הבגדים שלי, השיער שלי, אפילו הספה הייתה לחה מרטיבותי. אספתי את עצמי וניגשתי לטלפון להתקשר לאמא כי הלב שלי דהר ורציתי לשתף אותה שראיתי את אמא שלה - סבתא שלי. בתקופה שלאחר מכן דברים מוזרים התחילו לקרות לי באופן טבעי ובכל שעה, ביום ובלילה. ראיתי רציחות, ראיתי תינוק שנחטף מבית החולים לא רחוק ממקום מגורי. ידעתי מתי אנשים מגיעים לבקר לפני שהופיעו בפתח הדלת. ידעתי מתי מישהו מתכוון להתקשר בטלפון לפני שהוא מצלצל. ככל שהשנים עברו התחילו להתרחש יותר ויותר מקרים – עד שבשנת 1986 עברנו לביתנו החדש הראשון - הוא היה בית ישן, אך הוא היה הראשון שלנו. שם, אחרי שגרתי כמה חודשים בבית, ידעתי שאנחנו לא לבד. חלקנו את הבית עם נשמות אחרות, ילד וילדה, שישחקו בביתנו בחדרים ובסלון, שמענו את הצחקוקים שלהם והפסיעות שלהם. ואז ב -1993 או 1994 אדם הגיע לבקר אותי - רוח, הוא הניח את ידיו על כתפי והרגשתי את חום אהבתו ואת כאבו. זה הפחיד אותי וקפצתי ורצתי לחדר השני. צעקתי ושאלתי מה הוא רוצה ממני - כי שמעתי את צעדיו לעתים קרובות והבנות ראו את צלו בקצה מיטותיהם בלילה וכך גם אני.

אבל בעלי מעולם לא שמע ולא ראה דבר. היו לי רק עוד כמה מקרים שבהם הוא (הרוח) חזר לדבר איתי - הוא רצה לדעת מדוע חשבתי שהוא יפגע בי. אחרי זמן מה, פשוט התחלתי להתעלם מכל מה שקורה סביבי. הפסקתי לאפשר לחושים שלי לזהות כל דבר שהועלה לי - פשוט המשכתי לדרכי. ואז לזמן מה יכולתי להשתמש בידיים כדי לגרום לאנשים להרגיש טוב יותר - יכולתי להרגיש את החום בידיי כשאני נוגעת בגופם. כולם בשכונה רצו שאעביר להם הודעות מהמתים. אבל אז כשהתחלתי ללמוד יותר על העולם שמעבר וניסיתי לספר לאחרים, אנשים חשבו שכבר נהייתי מוזרה והחלו לפחד ממני - אז הפסקתי עם זה. תמיד הרגשתי שאני כאן מסיבה כלשהי, אבל עכשיו אני מרגישה שאני לא יודעת מה הסיבה הזו ואני מרגישה אבודה, לא במקומי.

סיפור רקע:

מגדר: נקבה

האם בזמן ההתרחשות היה אירוע נלווה שהעמיד אותך בסכנת חיים? הגז מהמחמם דלף לחדר. הייתי רק כחמישה מטרים מיחידת הגז. ידעתי שלא נשמתי כשנכנסתי שוב לגופי. נשימות האוויר החזירו אותי לחיים.

אלמנטים של NDE:

האם ברקע נטלת תרופות או סמים רפואיים שיכלו להשפיע על החוויה? כן, גילינו כמה ימים לאחר מכן שהדוד שלנו דלף גז ונאלצנו להחליף אותו בגלל הרעלה באוויר שלנו.

האם חווית את החוויה במצב של חלום? בהתחלה כשראיתי את סבתא שלי וכשמישהו צועק עלי להתעורר. זה הרגיש כמו חלום, אך יתכן וזה היה משהו אחר.

האם חווית ניתוק מהגוף הפיזי? כן, הייתי קלילה מאוד. זה היה מדהים! הרגשתי כל כך חופשיה ופתוחה וישרה וטהורה. אהבתי את זה.

באיזה שלב בזמן החוויה הרגשת רמת מודעות וצלילות מחשבה מוגברת? ידעתי בדיוק מה קורה. כשנאלצתי להתרכז בקבלת ההחלטה האם אני רוצה לחזור או להישאר שם, הייתי בצלילות מוגברת.

האם הרגשת שתחושת הזמן מואטת או מאיצה? אני לא בטוחה כמה זמן לקח לי להגיע מהספה אל המקום בו הייתי, אבל זה כנראה היה פחות משנייה. השחור שחוויתי בדרך חזרה אל הגוף נמשך זמן רב יותר. הרגשתי כאילו אני יורדת ישר ובכוח. זה החריד אותי. אנא השווה / י בין יכולת השמיעה שלך בזמן החוויה (חדות וצלילות השמיעה) ליכולת שהייתה לך לפני תחילתה של החוויה: שמעתי קול ברור שאומר לי להתעורר, צועק לי להתעורר. זה היה צלול וברור מאוד.

האם חווית כניסה לתעלה של אור? כן, אבל לא בדיוק. עברתי מנהרה שחורה בדרך ארוכה מטה. נבהלתי כי לא חשבתי שיש לזה סוף והשחור הפחיד אותי - לא הייתה נקודת אור אחת!

האם נתקלת בנשמות של נפטרים, או היית ערה לנוכחותן? כן, ראיתי את סבתא שלי שמתה כשהייתי בת שלוש או ארבע, הכרתי אותה! ראיתי שתי ישויות, אחת מימין לי, ואחת משמאל לי, ממש לפני שהחלטתי לחזור.

האם במהלך החוויה נחשפת לאור שאיננו מן העולם הזה? כן, אבל זה לא היה אור זוהר, זה היה ססגוני, זוהר מסביבי בחום ואהבה והבנה. הבנה מוחלטת - של הכול - אין עוד שאלות לענות, הכול נפתר וכבר היה ידוע!

האם במהלך החוויה הרגשת שפסעת אל מימד אחר? כן, מימד שניכר שהוא אחר.

אילו רגשות חווית בזמן החוויה? הייתי מפוחדת, חרדה, אבודה, ואז כל כך בטוחה, קלילה, אהובה, ואז שוב הרגשתי נסערת ומבולבלת.

האם חשת בהירות מחשבה והבנה עמוקה לגבי האופן בו העולם מתנהל? כן, הכול היה ידוע. לא היו שאלות לשאול כי זה היה ידוע. לא הרגשתי צורך לשאול דבר. הבנתי שהמורכבות של אלוהים והבריאה היא יותר מכפי שנדע אי פעם עד שנמות. כך הוא תכנן זאת. עלינו לקבל ולא לחקור - לחיות לפי הוראותיו.

האם חווית סצנות מהעתיד? ידעתי שאם אחזור אני אסבול, כאב פיזי ונפשי, מבעלי ואחרים.

האם הגעת לגבול בעל מבנה מסוים שנדמה היה כפיזי? כן, בגבול הזה התקבלה ההחלטה האם להישאר או לחזור לילדיי.

אלוהים, דת ורוחניות:

האם חווית שינוי בערכים או באמות המוסר שלך לאחר החוויה? כן, הבנתי שאני לא צריכה 'ללכת' לכנסייה כדי להיות מאמינה באלוהים. הרגשתי מערכת יחסים קרובה מאוד איתו, למרות שהייתה לי כזו מאז ילדותי. יכולתי לחוש איתי את המלאך השומר שלי ואת רוח הקודש. ידעתי ש'האור' יכול לברך ולהבריא. העברתי את זה לחברים והם הרגישו את זה בלי שידעו אפילו שהם קיבלו את זה. (אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל זה היה כמו נס)

לאחר חווית ה- NDE:

האם יש לך יכולות על-טבעיות, או יכולות בלתי רגילות אחרות ספציפית בעקבות החוויה? כן, טלפתיה, היכולת להזיז דברים בעזרת המחשבה, לרפא בידיים, לראות ולדבר עם רוחות, הייתה לי הבנה מלאה של החיים ולא דאגתי לעתיד - זה כבר נקבע מראש.

האם ישנו חלק (או מספר חלקים) מתוך החוויה להם יש משמעות עמוקה במיוחד עבורך? הכי טוב היה להיות שם עם "האחרים", אבל אני לא בטוחה מי הם "האחרים". האור היה החלק הכי טוב, לעולם לא אשכח את האור והאהבה וההבנה המוחלטת. החלק הגרוע ביותר היה להיות בעלטה לקראת הצניחה חזרה לגופי.

האם אי פעם חלקת את החוויה הזו עם אחרים? כן, התגובות שלהם היו מגוונות. חלקם חשבו שיש לי בעיה נפשית וחלקם התחילו להתרחק ממני ולא הרשו לי להיות לבד סביב ילדיהם.

האם ישנו פרט נוסף שתרצ/י לחלוק לגבי החוויה שלך? תמיד תהיתי אם הכול נבע מדליפת הגז - אני לא יודעת איך יתכן שזה היה חלום, כי זה היה ממשי כל כך. אבל לא הייתי מוותרת על החוויה בעד שום דבר בעולם. אני לא פוחדת למות וחושבת שאפילו אהיה מרוצה כשיגיע הזמן ללכת. הלוואי שכולם יוכלו לחוות את מה שחוויתי - זה ישנה את האופן בו אנשים רואים את החיים ואת האנשים שאיתם הם חיים.

האם השאלות עליהם ענית והידע שסיפקת הצליחו לתאר את החוויה בצורה מלאה ושלמה? לא בטוחה.