תארו את החוויה:

הכול החל בשבת אחת גשומה בשעות הבוקר, באילינוי. כשאני נזכרת באותו יום חורף בטקסס, 1955, כשעמדתי בכיור המטבח בביתנו החדש, אני חושבת על בעלי המשרת בחיל האוויר שעזב שבוע קודם לכן למשימה של שלוש שנים באנגליה. שתי בנותיי היקרות, קתי, בת 6 שנים וקרול, 18 חודשים, שיחקו בקרבתי. היינו צריכים להצטרף לבעלי בעוד כמה שבועות, וחשבתי כמה נפלאים היו חיינו וכמה אנו ברי מזל. שנתיים קודם לכן הייתי אתאיסטית עכשיו הייתי נוצריה והיה לי בית נוצרי ומשפחה.

המוות הגיע: עמדתי במטבח, כשלפתע נתקפתי כאבים עזים בבטן שהורידו אותי על ברכיי. תוך שעה כבר הייתי חלשה מכדי להישאר על הרגליים. דאגתי הייתה לילדיי וקראתי לאמי ואבי לבוא לעזור. בתור אחות, ידעתי שמשהו קריטי קורה וניסיתי לחשוב בהיגיון על מקור הכאב. שבוע לפני כן ביקרתי אצל רופא הנשים בבסיס האוויר כי "ידעתי" שאני בהריון. לאחר בדיקה הוא לא הסכים איתי והצהיר שאני לא בהריון. לא האמנתי לו. כששכבתי על המיטה בכאב ידעתי מה הסימפטומים שלי מבשרים. הייתי ללא ספק בהריון! אבל זה היה הריון חוץ-רחמי בו העובר מצוי בחצוצרה במקום ברחם. פירוש הדבר היה שהכאב שחשתי היה התפרצות הצינור בזמן שהעובר גדל, ושאני מדממת כעת אל חלל הבטן. הכומר ואשתו הגיעו להתפלל יחד עם אמי ואבי.

החיים אחרי המוות: הנסיעה לבית החולים הייתה כואבת. עם ההגעה אמרו לי ולאבי שעלינו להמתין, למרות שהתסמינים שלי הוכרזו לצוות. לבסוף הניחו אותי על שולחן בחדר הבדיקה, כשהתחלתי להרגיש את חיי נמוגים והמחשבות שלי היו על התינוקות שלי ומה יקרה להם, מי יאהב ויטפל בהם?

השמיעה שלי הייתה מצוינת, יכולתי לשמוע כל מילה שהוחלפה בחדר הזה. היו שם שני רופאים ושלושה עוזרים. יכולתי לדעת שהם מודאגים מכיוון שניסו להשיג פעימות לב ולחץ דם. ברגע זה התחלתי לצוף לאט לעבר התקרה שם עצרתי והסתכלתי על כל המתרחש למטה. גופי חסר החיים נח על השולחן ורופא אחד אמר לרופא אחר שעבר דרך הדלת, "איפה היית? קראנו לך, עכשיו זה מאוחר מדי, היא איננה, אנחנו לא מצליחים לקבל פעימות לב או לחץ דם." רופאה אחרת אמרה: "מה נגיד לבעלה? הוא בתפקיד צבאי באנגליה ונעלם רק שבוע". מעמדתי שמעליהם חשבתי לעצמי בציניות: "כמה מתחשב מצידכם לדאוג מהתגובה של בעלי". אני גם זוכרת שחשבתי באותה הנקודה, "מדהים שלא איבדתי את חוש ההומור גם לאחר המוות".

בשלב מסוים כבר לא ראיתי את גופתי על השולחן או את יושבי החדר. פתאום הייתי מודעת לאור השמיימי ביותר שאפשר לדמיין. הכאב שלי נעלם וגופי הרגיש כמו פעם, קל וחופשי. הרגשתי שמחה ונחת. שמעתי את המוסיקה הכי יפה ששמעתי מעודי. חשבתי "אז ככה נשמעת מוזיקה שמימית אמיתית..." נעשיתי מודעת לתחושת שלווה האופפת אותי מכל עבר. הבטתי באור וידעתי שאני לעולם לא רוצה לעזוב אותו. הייתי בנוכחות ישות אלוהית, להבנתי זה היה בן האל, ישוע. לא ראיתי אותו, אבל הוא היה שם באור ודיבר איתי טלפתית. הרגשתי את אהבת האל כלפיי. הוא אמר לי שאני צריכה לחזור לילדיי הקטנים ושיש לי עוד עבודה להשלים עלי אדמות. לא רציתי לעזוב אבל לאט ובהדרגה חזרתי לגופי, שכבר היה בחדר אחר, כשהייתי מוכנה לניתוח. כנראה חזרתי להכרה מספיק זמן כדי שהצוות יסביר לי שהלב חזר לפעום ואני נכנסת לניתוח כדי לנקז את הדם מהבטן. לא הייתי מודעת לשום דבר משלב זה למשך מספר שעות.

ביקור אלוהי ליד המיטה: לאלוהים היה מסר נוסף עבורי, אלא שהפעם לא עזבתי את גופי. הייתי במיטת התאוששות לאחר הניתוח, והרגע הגדול בחיי התרחש. האור השמיימי חזר שוב ומילא את החדר לחלוטין. הפעם הופיע בפני חיזיון של ישו מתוך האור והוא היה יפה, נוכחותו האוהבת והרחומה מילאה את החדר. ראיתי אותו מהכתפיים ומעלה. הוא דיבר אלי בטלפתיה ואמר: "זכרי את מה שאמרתי לך, זכרי איך גיליתי את עצמי בפניך וזה יהווה מקור נוח ויציב עבורך בשנים הבאות. עכשיו את יודעת שאת לא צריכה לפחד מהמוות."

הימים הבאים: בימים של אשפוזי, אנשי סגל סקרנים רבים מצאו תירוצים לבקר בחדרי. החדשות עוברות מהר בקהילות רפואיות וכולם ידעו שקבעו את מותי ו"חזרתי לחיים". התנ"ך שלי היה לצדי וכאשר רופא הנשים ביקר אותי, הוא שם לב לכך ושאל אותי על אמונותיי הדתיות. ידעתי שהוא שמע את מה שאמרתי לכמה מאנשי הצוות שבאו לבקר אותי. הם נכחו כאשר נקבע מותי. אחרי שהחלמתי, סיפרתי להם על כל השיחות שלהם במהלך מותי. הם נדהמו.

השתחררתי מבית החולים כמה ימים לאחר מכן, נוסע עד לביתנו, ראיתי את ילדיי מביטים בי בעד החלון ואמרתי בליבי, "תודה לאל על שנתת לי לחזור לילדיי הקטנים ושהענקת לי את הזכות להיות אמא שלהם." תמיד אזכור את פניהם המתוקות ליד החלון.

השנים הבאות: זמן מה לאחר מכן הצטרפנו לבעלי באנגליה וביצענו את משימתנו לעבוד עם ילדים ובני נוער. הניסיון שלי עם המוות נתן מימד גדול יותר לחיי ולעבודה בבית הספר של יום ראשון עם בני הנוער. כשחזרתי לארצות הברית, משפחתי גדלה והמשכתי את עבודתי. למדתי והוצאתי תארים בהוראת סיעוד (עבדתי כפרופסור באוניברסיטה) תמיד הייתי אסירת תודה על כך שהוחזרתי לחיים וקיבלתי הזדמנות נוספת, וכי יש להשתמש בתבונה בזמני כאן. עכשיו אני פנסיונרית וחולת סרטן סופני שחיה חיים טובים למדי, וחווית המוות שהייתה לי עדיין חיה בליבי, בנפשי וברוחי, אחרי 43 שנים. רחמיו ואהבתו של אלוהים נמשכים.

בשנות החמישים המודל הרפואי לא היה פתוח לקבל תופעה שכוללת חוויות מוות או אנשים שמתים ואז חיים שוב, בטח לא כאלו שדיווחו על חוויות שמימיות. אך החוויה שלי עם המוות הייתה קדושה עבורי ושמרתי אותה קרוב לליבי. חלקתי את זה רק עם בעלי ואבי, ובהמשך עם ילדי. בשנות השבעים החלו להופיע ספרים בנושא ומצאתי אוכלוסייה שלמה של אנשים עם חוויות דומות. עם זאת, רבים מהאנשים האלה דיברו על "סקירת חיים" ועל הימצאותם במנהרה של אור. את זה לא חוויתי. יתכן וזה קשור לעובדה שאת סקירת החיים שלי עשיתי עוד בחיי, כאישה מאמינה ונוצרית. מנחם אותי שהחברה שלנו כיום מושכלת ומודעת לתחום זה והמחקר על מוות וגסיסה מתקדם בהתמדה.

הערת NDERF: תודה לסוזן ששיתפה את החוויה מעוררת ההשראה הזו! נציין שחוויית המנהרה עשויה להתרחש רק אצל 30% מכל החווים "חווית סף-מוות". יתכן בהחלט שלא חווית "סקירת חיים" כי את מונעת לעשות זאת כבר בחייך וכל חוויה מסוג זה היא ייחודית ומותאמת לצרכים של האדם הנפטר.



סיפור רקע: מוות קליני של אישה צעירה כתוצאה מדימום פנימי אל חלל הבטן.

מגדר: נקבה