תארו את החוויה:

עברו תשעה חודשים מאז חווית סף-המוות שלי, ולמרות שאני לא אובססיבי כלפי החוויה... היא אף פעם לא רחוקה מ"שדה הראייה" הנפשי שלי. לא חוויתי חוויה "רגילה" עם כל הפעמונים, האורות והמנהרות, ואחרי שקראתי כמה חוויות באינטרנט שבעיני נקראו מגוחכות, שמחתי שלא חוויתי דברים זהים. אבל כך או אחרת, זו החוויה שלי:

חווית סף המוות שלי התרחשה במהלך הליך אנגיופלסטיקה. סבלתי מהתקף לב, השלישי שלי, כי באפריל 1998 הליך חירום כזה הציל את חיי. כחודש לאחר מכן החליטו להכניס קוצב לב לחזי, ואני זוכר שהרופא אמר לאשתי שאחרי ההליך השגרתי אוכל לחזור לעבודה כבר ביום שני הבא (כמובן שזה נאמר בהומור) עם זאת, לאחר שהוחזרתי לחדר שלי, משהו התחלף בקולו ואני סבלתי מהתקף לב נוסף .. הובהלתי מייד חזרה למעבדת הצנתורים לסיבוב נוסף של אנגיופלסטיקה. הייתי "מתחת לסכין" במשך שעות. למרות ההרדמה סבלתי מכאבים עזים. משום מה, המחשבה על המוות מעולם לא עלתה בדעתי. היה לי אמון מוחלט ביכולת של הרופאים שלי וחשבתי שאני אחיה לנצח. לקראת סוף הסיבוב האחרון של האנגיופלסטיקה ... הרגשתי "פופ" חשמלי מוזר מהדהד בגופי, שמקורו היה בליבי כנראה. חשתי משותק .. לא יכולתי לזוז, לנשום, או אפילו לשנות את שדה ועומק הראייה שלי.

אני נזכר בבהלה שלי מכך שאני לא מסוגל לנשום. ידעתי שאני מוכרח לנשום, אבל לא יכולתי ... ולא היה כאב. לא הצלחתי להזיז את עיניי, קלטתי רק הבלחות של הצוות הרפואי שפעל להציל אותי. יכולתי לראות את אגרופו של הרופא שלי עולה ויורד כשהוא דופק על חזי, יכולתי לשמוע את צליל "ההדף" אבל לא הרגשתי כלום. מעולם לא הרגשתי שאני "מחוץ" לגופי, אבל גם לא הרגשתי שאני בתוכו.

איפשהו, בשניות הללו שנדמו כנצח, התחוור לי שאני מת. הראייה שלי הלכה ונמוגה, יחד עם המודעות שלי למתרחש סביבי. תחושות ראשוניות של פחד ועצב על כך שלא אראה עוד את משפחתי... אשתי ובנותיי, זה כל מה שאני זוכר לפני שהכול החשיך. לא רציתי למות, לא רציתי לעזוב אותם!

הדבר הבא שאני זוכר הוא שאני חוזר למודעות מלאה ומתכווץ על השולחן... מתנשף בכבדות. שוב סבלתי מכאבים... כאבים קיצוניים, בכל חלקי גופי. אני לא יכול להגדיר איך, או למה, אבל באמצע המאבק שלי לחיות, לא יכולתי לחמוק מהמודעות ש"חזרתי" פנימה לגופי מ"מקום אחר". אני לא זוכר דבר מהזמן שביליתי באותו "מקום מסתורי" ... אני רק זוכר ששהיתי שם במודעות אך ללא גופי הפיזי. כל התהליך הרגיש לי כמו לידה מחודשת.

נכון להיום נראה שהחלמתי מבעיות הלב שלי. נזקי הלב אילצו אותי לצאת לפנסיה בגיל 42. הרופא שלי אומר שאני חייב להימנע מכל לחץ, פיזי ונפשי, ולסיים למעשה את הקריירה. כיום אני אבא במשרה מלאה לבנות שלי, ומקווה שגם בעל טוב יותר לאשתי. כל עוד אני לוקח את הכדורים שלי אני צריך להיות בסדר.

אני לא מפחד מהמוות... אני יודע שאין כאב, וכשהזמן יהיה מתאים אולי אפילו תהיה תחושה של שחרור. אין לי חזיונות יוצאי דופן לדווח עליהם, ואני בהחלט לא מגדיר את עצמי רוחני יותר ממה שהייתי לפני ה- NDE שלי. לעיתים אני נוטה להתעטף ב"עולם", ואני מרגיש את עצמי גולש חזרה לתודעה הישנה שלי. אבל אני תמיד חוזר לתחושת הבהירות שהייתה לי בחדר האשפוז אחרי שחזרתי מ"המקום ההוא". אני עדיין תוהה מי אנחנו, למה אנחנו כאן, ולהיכן אנחנו הולכים.

ג'ון לנון צדק... כל מה שאנחנו צריכים באמת, זו רק אהבה.


סיפור רקע:

חווית סף-מוות על בסיס אירוע לב

מגדר: זכר