תארו את החוויה:

ד"ר ג'ורג' רודונאיה הוא בעל תואר שני בנוירו-פתולוגיה, עם דוקטורט בפסיכולוגיה של הדת. לאחרונה הוא נשא נאום מרכזי לאו"ם בנושא "התעוררות רוחנית גלובאלית". לפני שעלה לארצות הברית מברית המועצות בשנת 1989, עבד כפסיכיאטר מחקרי באוניברסיטת מוסקבה. חווית "סף המוות" של ד"ר רודונאיה היא אחת החוויות בעלות פרק הזמן הארוך ביותר שנרשמו אי פעם. מותו נקבע מיד לאחר שנפגע ממכונית בשנת 1976, הוא הושאר למשך שלושה ימים בחדר מתים. הוא לא "חזר לחיים" עד שרופא החל לבצע חתך בבטנו במסגרת נתיחה שלאחר המוות.

מאפיין בולט נוסף בחוויית "סף המוות" של ד"ר רודונאיה, הוא שבעקבות החוויה הוא השתנה באופן קיצוני (מאפיין המשותף לרבים מחווים חוויה זו). לפני חוויית "סף המוות" שלו, עבד ד"ר רודונאיה כנוירו-פתולוג. הוא גם היה אתאיסט מושבע. אולם לאחר החוויה, הוא התמסר אך ורק ללימודי פסיכולוגיה של הדת. לאחר מכן הפך לכומר מוסמך בכנסייה האורתודוכסית. כיום הוא משמש ככומר חבר בכנסיית המתודיסטים המאוחדת הראשונה בהולנד, טקסס.

"הדבר הראשון שזכור לי ב"חווית סף המוות" שלי הוא שגיליתי את עצמי בחלל של חושך מוחלט. לא היו לי כאבים פיזיים; עדיין הייתי מודע איכשהו לקיומי כג'ורג', וסביבתי הייתה עלטה מוחלטת. החושך הגדול ביותר אי פעם, כהה יותר מכל כהה, שחור יותר מכל שחור. זה מה שהקיף אותי ולחץ עלי. נחרדתי! לא הייתי מוכן לזה. הייתי המום לגלות שאני עדיין קיים, אבל לא ידעתי היכן אני נמצא. המחשבה היחידה שהמשיכה להתגלגל במוחי הייתה, ‘איך אני מודע לקיומי, כשאני למעשה כבר אינני?’ זה מה שהטריד אותי.

לאט ובהדרגה אספתי את עצמי והתחלתי לנסות לנתח או להבין את הסיטואציה. אבל שום מחשבה מרגיעה או הסבר לא הגיע אליי. למה אני נמצא בחושך הזה? מה עלי לעשות? ואז נזכרתי בשורה המפורסמת של דקארט: ‘אני חושב, לפיכך, אני קיים.’ וזה הוריד ממני עומס עצום, שכן אז ידעתי בוודאות שאני עדיין בחיים, אם כי ברור שאני במימד שונה מאוד. ואז חשבתי, 'אם אני כאן, למה שלא אהיה חיובי?' אני ג'ורג' ואני מצוי בעלטה בלתי מוסברת, אבל אני מודע לקיומי. מודע להיותי בחיים. אסור לי להיות שלילי.

ואז חשבתי, ‘איך אוכל להגדיר מה חיובי בחושך?’ ובכן, חיובי הוא אור. ואז, לפתע, הייתי באור; בהיר, לבן, מבריק וחזק; אור בוהק מאוד. זה היה כמו פלאש של מצלמה, אבל לא מהבהב – אלא בעל בהירות מתמדת. בהתחלה הכאיב לי הבוהק החזק של האור. לא יכולתי להסתכל עליו ישירות. אבל לאט לאט התחלתי להרגיש בטוח ונינוח והכל פתאום הרגיש בסדר.

הדבר הבא שקרה, הוא שראיתי את כל המולקולות הללו עפות סביב, אטומים, פרוטונים, נויטרונים, פשוט עפים לכל מקום. מצד אחד זה היה כאוטי לחלוטין, אך מה שהביא לי שמחה כה גדולה היה שלכאוס הזה הייתה גם סימטריה משלו. הסימטריה הזו הייתה יפה ומאוחדת ושלמה, והיא הציפה אותי בשמחה אדירה. ראיתי את צורת החיים האוניברסלית מונחת לנגד עיניי. בנקודה זו כל דאגה שחשתי פשוט נעלמה. היה לי ברור שהדאגה הגבילה אותי.

כל מה שהתרחש בחוויה הזו התמזג יחד, כך שקשה לי להכניס רצף מדויק לאירועים. הזמן נעצר; עבר, הווה ועתיד התמזגו עבורי איכשהו באחדות הנצחית של החיים.

בשלב מסוים עברתי את מה שמכונה "תהליך סקירת החיים", שכן ראיתי את חיי מההתחלה ועד הסוף בבת אחת. השתתפתי בדרמות החיים האמיתיות של חיי, כמעט כמו הולוגרמה של חיי המוקרנת מולי – ללא שום תחושה של עבר, הווה או עתיד. זה לא התחיל כרונולוגית עם יום הלידה ועד הלימודים באוניברסיטת מוסקבה. הכול הופיע בבת אחת. הייתי שם. אלה היו חיי. לא חוויתי שום תחושת אשמה או חרטה על דברים שעשיתי. לא התעוררה בי תחושת שיפוטיות לגבי הכישלונות, התקלות או ההישגים שלי. צפיתי בחיי בדיוק כפי שהם.

כל העת הזו, האור הבוהק הקרין תחושת שלווה ושמחה. נהניתי להיות בנוכחות האור. הבנתי מה משמעות האור. הבנתי שכל הכללים הפיזיים שהכרתי, הרלוונטיים לחייו של כל אדם, לא היו כלום בהשוואה למציאות האוניברסלית הזו. הבנתי שגם החשיכה היא פשוט חלק אחר ונוסף מאותו אינסוף שהוא אור. החיים הם אינסופיים. הכול לא רק מחובר יחד, הכול הוא אחד.

כך הייתי, מוצף בכל המחשבות הטובות והחוויה הנפלאה הזו, כשמישהו התחיל לחתוך לי הבטן. האם תוכלו לדמיין? מה שקרה הוא שלקחו אותי לחדר המתים, שם נקבע מותי והושארתי בתא קירור לשלושה ימים. הוקמה חקירה על נסיבות מותי, לכן שלחו מישהו שיבצע בגופתי נתיחה שלאחר המוות. כשהתחילו לחתוך לי בבטן, הרגשתי כאילו כוח גדול תפס בצווארי ודחף אותי מטה. זה היה כל כך חזק שפקחתי את עיניי וחשתי תחושת כאב עצומה. גופי היה קר והתחלתי לרעוד. הם הפסיקו מיד את הנתיחה ולקחו אותי לבית החולים בו שהיתי במהלך תשעת החודשים הבאים, את רובם ביליתי מחובר למכונת הנשמה.

בהדרגה התחזקתי וחזרתי לבריאותי, אבל לעולם לא אהיה אותו הדבר, כי ברגע בו החלמתי, כל מה שרציתי לעשות למשך שארית חיי היה ללמוד חוכמה. התשוקה החדשה הזו הובילה אותי ללמוד באוניברסיטת ג'ורג'יה, שם למדתי את הדוקטורט השני שלי בפסיכולוגיה של הדת ואז הפכתי לכומר בכנסייה האורתודוכסית. בסופו של דבר, בשנת 1989, הגענו לאמריקה וכעת אני עובד ככומר חבר בכנסיית המתודיסטים המאוחדת הראשונה בהולנד, טקסס.

כל מי שחווה חוויה אלוהית כזו, חש תחושה עמוקה של קרבה וחיבור עם המציאות. אדם כמוני יודע שיש רק עבודה אחת משמעותית בחיים והיא אהבה; לאהוב את הטבע, לאהוב אנשים, לאהוב בעלי חיים, לאהוב את הבריאה עצמה, רק בגלל שהיא. לשרת את מעשה ידיו של אלוהים ביד חמה ואוהבת, בנדיבות וחמלה - זה הקיום המשמעותי היחיד.

אנשים רבים פונים לאלו שחוו חוויות סף-מוות מכיוון שהם מרגישים שיש לנו את כל התשובות. אבל אני יודע שזה לא נכון, לפחות לא לגמרי. איש מאיתנו לא יתוודע לחלוטין לאמיתות הגדולות של החיים עד שלבסוף נתאחד עם הנצח במוות. אך בינתיים, זה טבעי עבורנו לחפש תשובות לשאלות העמוקות ביותר לגבי חווית סף-המוות והמסתורין של האינסוף.

סיפור רקע:

מגדר: זכר