תארו את החוויה:

*הסיפור הוצג לראשונה במדור "לוח המודעות" באתר www.near-death.com, והודפס כאן מחדש באישור נדיב של קווין וויליאמס והמחבר.

כנערה, היו לי כמה חזיונות שהתרחשו לעתים קרובות בחלומות. כשהתבגרתי והחיים הפכו קדחתניים יותר, החוויות הללו פחתו - וכמעט נעלמו עד להריון של הילד הראשון שלי. זמן קצר לאחר לידתו חלמתי את החלום הנורא ביותר, שאהיה בתאונת דרכים איומה שתיקח את חיי. במשך חודשים הייתי מבועתת והייתי זהירה ביותר על הכביש, תרה בעיניי אחרי הרכב המפלצתי ההוא. כשבני היה בן 7 חודשים, שכנעתי את עצמי שזה היה רק חלום... היה לי תפקיד הוראה חדש לגמרי, תינוק, בית, בעל לטפל בו ...

והרגשתי שאני מבזבזת יותר מדי אנרגיה על הדבר הזה.

ואז זה קרה. באותו יום עזבתי את בית הספר בחיפזון. רציתי לאסוף את הבן שלי מסבתו ולמהר לחזור לבית הספר לצפות במשחק הבייסבול. זו הייתה דרך מושלמת להעביר את אחר הצהריים עם בני. כשיצאתי מהכביש המהיר בזהירות הרגילה, נתתי גז באור ירוק... שהיה ירוק מזה זמן. "זה יום המזל שלי" חשבתי. ואז בן רגע הכול נעלם. בן רגע הייתי במקום השלו והיפה ביותר שאי פעם ראיתי. סבי היה שם בנוסף לאדם אחר שהכרתי בחיים קודמים, ואפוטרופוס שהיו מוכנים לעזור לי במעבר. הם סיפרו לי על התאונה, עשו לי סיור קצר במקום, ואז אמרו שזה הזמן שלי להמשיך הלאה. האהבה והאושר של אותו מקום היו כל כך מזמינים. יכולתי להרגיש את עצמי קלה יותר בכל רגע. בהתקף פחד ובהלה התחלתי לבכות. לא! לא יתכן שאני מתה. מה יקרה לבני? הוא היה בן שבעה חודשים! הוא לעולם לא יזכור אותי. אביו אפילו לא ידע לטפל בו. לא רציתי שהוא יגדל על ידי הוריו של אביו. לא, לא, לא ... זה לא היה הזמן ללכת. הם טעו.

בחיבוק של אהבה הם הרגיעו אותי בכך שהראו לי שבני וכל משפחתי תהיה בסדר לאחר מותי. אמי יכלה להישען על סבתא שלי. זה ייקח זמן, אבל היא תבריא. בעלי, פגוע, עצוב ובודד גם היה מחלים ובסופו של דבר ימצא אהבה שוב. מוות הוא חלק מהשיעורים שעלינו ללמוד עלי אדמות, ומותי היה שיעור חשוב עבור המעורבים בחיי. הראו לי את הלוויתי, לימדו אותי איך להיות ליד מי שאהבתי ואמרו שאוכל בסופו של דבר לתקשר עם מי שרוחם פתוחה. יכולתי לקבל זאת. הם יהיו בסדר. הרגשתי קלילה ורגועה יותר. אבל רגע ... בני. לא יכולתי לעזוב את הבן שלי! תינוקות זקוקים לאימהות שלהם. הייתי צריכה להיות אמא שלו. לא יכולתי להרפות. כל כך הרבה סבלנות הפגינו כלפיי - כל כך הרבה אהבה. המדריכים שלי הסבירו שהתחושות שיש לי עדיין קשורות לצד האנושי שלי. ברגע שאנושיותי תפוג, ארגיש קלה כמו אוויר, אושר מוחלט ואהבה קיצונית. הם עבדו קשה כדי לעזור לי להשליך את המשקל האנושי שלי. התחושות היו כה עוצמתיות ונראה שהן מושכות אותי חזק וחזק יותר; ובכל זאת הקשר שלי לבני היה כל כך חזק אף הוא. שוטטנו במקום היפהפה הזה במשך מה שנראה כנצח. דנו בחיי, דנו בדת ושוחחנו על סודות הנפש שכבני אדם עלינו לשכוח, פן לעולם לא נוכל לשגשג על פני האדמה. כל אותה העת הייתי ביראת כבוד. כמה דברים היו בדיוק כמו שדמיינתי את המוות, וחלקם היו שונים מאוד. אני זוכרת שחשבתי "וואו". איפה היו יקיריי האחרים? מתי יכולתי לראות את סבי וסבתי האחרים שעברו? "עם הזמן תראי אותם", אמרו לי. הם היו במישור אחר. כשהמעבר שלי יושלם, אוכל לבחור לעלות לרמות וממדים אחרים.

מדי פעם מחשבות על בני הכבידו עלי שוב. לא יכולתי לשאת את המחשבה שהוא יגדל בלי אם. אמרו לי שאחרים ייקחו על עצמם את נטל האימהות עבורי. תחילה סבא וסבתא ואז הראו לי את חייו של ג'ייק. הוא היה הילד הכי יפה שיש, כל כך שמח, אבל עם ניצוץ של עצב שנדמה כאילו חודר את נשמתו. זה היה הלקח איתו יצטרך להתמודד. הוא ידע על השיעורים העיקריים שהוא היה צריך ללמוד. זה נועד לקרות. ראיתי אמא טרייה לג'ייק כשהיה בן 7 או 8. אישה יפהפייה, טובת לב, שבהחלט דאגה לג'ייק, והתייחסה אליו טוב, אבל היא אמורה ללדת ילד משלה עם בעלי האלמן והאהבה שהיא גילתה לילד שלה הייתה שונה ולא שווה לאהבה שהפגינה כלפי הילד שלי – הילד החורג. זה לא מה שחלמתי עבור ג'ייק. זה לא יכול להיות. שמחתי עבור בעלי. הוא היה בסדר. הוא היה שמח. אבל הבן שלי... זה כבר היה סיפור אחר.

הייתי צריכה להרפות. לפעמים נעשיתי היסטרית ואז כעבור רגעים הייתי שוב רגועה ושלווה. ראיתי ילדה, תינוקת, שנועדה במקומו של ג'ייק, אך לפני ההתעברות התוכניות השתנו והיה צורך שרוחו של ג'ייק תתפוס את מקומה. היו רגעים בהם הרגשתי הכי קרובה לקבל את מותי, אך אז חוויתי התעוררות של צער וכאב, כמיהה לבני, לחיי. לא יכולתי להרפות מחיי האנושיים. המדריכים שלי השתדלו ככל יכולתם, הם מעולם לא ויתרו, הם מעולם לא התייאשו. לא ייאמן כמות הסבלנות והאהבה שהפגינו.

לבסוף, ההיסטריה שלי נרגעה על ידי רוח גבוהה יותר שממש עטפה אותי באהבה. המדריכים שלי קיבלו הוראה לאפשר לי לחזור לחיי הארציים. למרות תחינותיהם לאפשר להם ניסיונות נוספים, נאמר להם שרוחי לא תנוח. הכי טוב היה לתת לי לחזור, ליישב את רוחי, ללמוד שיעורים נוספים. תחינתי זכתה לתשובה. הבנתי שהשיעורים של החברים ובני משפחתי יאלצו להידחות, אבל הם יצטרכו ללמוד את השיעורים בשלב כלשהו בנסיבות אחרות. הבנתי שכמה לקחים שנלמדו בהגעתי לצד השני יצטרכו להישכח, ולא טוב היה לנשמתי לדעת מתי אמות שוב או אחרת הייתי מתמקדת רק בזה, במיוחד ככל שהתקרב הזמן.

הועברנו חזרה לאתר התאונה, ורגע לפני הירידה שלי, נאמר לי שברגע שהילדים שלי יהיו גדולים יותר, יגיע זמני לחזור הביתה סופית. קיבלתי את זה מיד, אבל אז חשבתי לעצמי "מתי הם יהיו גדולים יותר? באיזה גיל מדובר? האם אחיה לראות אותם מתחתנים? האם אזכה לראות נכדים?" זה היה היבט קשה להתמודדות מיד לאחר התאונה הקשה ממילא. חזרתי פנימה לגופי. אמרו לי שיש לי מזל ששרדתי. משאית שירות גדולה הדליקה נורה אדומה ופגעה בצד הנהג במכונית הקומפקטית הזעירה שלי. למרות חגורת הבטיחות, הרופאים אמרו שלא הייתי שורדת אלמלא נפתחו כריות האוויר, דבר שלא אמור לקרות בפגיעה צדדית.

השנה הראשונה אחרי התאונה הייתה ניסיון לחיות הכי טוב שיכולתי, הכי מאושרת שיכולתי. עם זאת, סבלתי מכאבים חזקים מעצם כתף שבורה, צלעות שבורות ושני שברים בירך. אמרו לי שהכאב אמור להיעלם תוך שישה חודשים עד שנה במקרה הגרוע ביותר. שלוש שנים לאחר מכן, הכאב לא נעלם. נראה שהשנה השנייה הייתה הגרועה ביותר. נהייתי כל כך אובדנית. כל מה שרציתי לעשות היה לחזור למקום הזה, לחיים האלה שהיו כל כך מדהימים, כל כך מלאי אהבה וכל כך שמחים. הבן שלי, ובהמשך גם הבת שלי, היו הדברים היחידים שגרמו לי להמשיך. הייתי כאן בשבילם. היום, רק שלוש שנים מאוחר יותר קיבלתי סופית את שובי ארצה, כיום אני מייחלת לחזור לבית האמיתי שלי בעולם שמעבר, ומתאמצת למצוא שקט ואושר עד שזמני כאן יגיע לסיומו הסופי.

סיפור רקע:

מגדר: נקבה