תארו את החוויה:

חווית סף-המוות שלי הייתה בגיל 45 בשנת 1995. לקיתי בהתקף לב מאסיבי ובהמשך עברתי ניתוח מעקף משולש. כשהתעוררתי מהניתוח נצרב בזיכרוני שהייתי במקום או מימד אחר. במשך כמה חודשים חשבתי שזיכרון זה נגרם ע"י התרופות, אך לאחר זמן האמנתי שזה כנראה משהו אחר.

זכור לי שנסחפתי או צפתי למקום של רוגע אותו לא ניתן לאמוד. היו שם שמים כחולים, כחולים בגוון עמוק כפי שמעולם לא ראיתי. עד היום אני מביטה בכחול השמיים ונמלאת רוגע מעוצמת הזיכרון. ראיתי עשב גבוה נידף ברוח מעל גבעות מתגלגלות. אבל למעשה לא הייתה רוח, וגם לא נשמע שום קול. המקום היה כל כך שקט.

לא פסעתי עם רגליי, אבל כנראה שריחפתי מעל השדות באיטיות. המקום הציף אותי בתחושת חום וסיפוק והרגשתי מאוחדת עם היקום.

בזמן שריחפתי מעל הגבעות, סופגת פנימה את תחושת החום הגדולה, ראיתי את ילדיי מופיעים מול פניי במעין "מסגרות" מהבהבות לאורך האופק כמו בהולוגרמה. הם לא היו "תמונות סטילס" אלא תמונות חיות שהביטו בי, מודאגות מאוד. הם רצו שאחזור להיות איתם. הם היו זקוקים לי והם לא אמרו כלום. יכולתי לשמוע אותם בלי לראות את שפתיהם זזות.

ידעתי שעלי לבחור כבר אז, אחרת לא אחזור.

במימד בו שהיתי הייתי מוקפת חום, רוגע ובטחון. רציתי להישאר. ידעתי שאם אחזור, אחווה כאב פיזי רב וכאב נפשי ורגשי מלחץ החיים. לבסוף מה שהטה את הכף בהחלטה לחזור, הוא שידעתי שילדיי זקוקים לעזרה נוספת בהכוונת עתידם. עתידם היה תלוי בנוכחותי הפיזית. פשוט עוד לא הגיע הזמן שלי. הילדים לא מוכנים להמשיך לבד.

ברגע שעלתה בי המחשבה הזו, מיד חזרתי לגופי.

לא ראיתי אור בהיר או מלאכים או תחושה של ישות דתית.

חוויית המוות השנייה שלי התרחשה בשנת 1997. הייתי מעורבת בתאונת דרכים קשה עם פציעות קשות ורבות. כשנלכדתי ברכב לא הרגשתי כאב למרות ששברתי את האגן בשני מקומות, עצם זנב שבורה, צלע שניקבה לי את הריאה, גולגולת שבורה וקרעים בפנים וחלק מאוזני נותקה.

היו לי פלאשבקים רבים מהתאונה במשך חודשים אחדים, אבל היה לי זיכרון חיובי ומלא של חווית סף-המוות כשהייתי מודעת מספיק כדי לדבר ולהישאר ערה מבלי להתעלף, מספר ימים אחר כך.

בתחילה שיתפתי את בניי בחוויה, וככל שדיברתי על זה יותר כך הרגשתי צורך להמשיך ולשתף. שוב ניסיתי להעריך האם זה נבע מהתרופות או שמא אלו רק האותות שמוחך מקבל כשגופך כבה.

שוב נמצאתי במקום ידידותי מלא בחום ואהבה. ראיתי את עצמי במקום דמוי מנהרה אבל לא עגולה, זו הייתה מנהרה מסוג שביל – כמו השבילים שמחברים בין שורת בניינים או חנויות. שביל שאיננו צר אבל גם לא רחב. הלכתי לאורכו, או לכל הפחות זה הרגיש כאילו אני הולכת... אבל אני לא זוכרת שרגלי זזו. לא היה בהיר משני צידי השביל, אבל גם לא היה חשוך.

כשהגעתי לקצה "המנהרה" יכולתי לראות אנשים. נראה שזה היה רק מהמותניים שלהם ומעלה. זה בכלל לא היה מפחיד. כולם חייכו ושמחו.

ראיתי כמה פרצופים שזיהיתי. ראיתי שני סבים שלי ואת אבי. היה חשוך מאוד מאחורי גופם והרגשתי נוכחות של המון אנשים נוספים מאחוריהם.

מישהו לחץ את ידי כדי לברך אותי. אני חושבת שזה היה אבי. הוא מת ממחלת אלצהיימר והיה במצב רע כשנפטר. אבל עכשיו הוא היה זקוף ונראה בריא ופתאום התחוור לי עד כמה הוא היה נמוך קומה. כל האנשים האלה כל כך שמחו לראות אותי.

דווקא באותה נקודה הרגשתי צורך לחזור לחיים. זו לא הייתה תחושה בלתי נעימה אלא רק נקודה בה הגיע הזמן להחליט. אני עדיין לא חושבת שההחלטה לחזור הייתה לגמרי שלי בצורה מודעת. אני מרגישה שמישהו החליט בשבילי.

היד שלי עדיין החזיקה רכות את האדם שהתחלתי ללחוץ את ידו. היד הייתה מאוד חמה ומרגיעה. ידי החליקה מידו לאט ובעדינות כשצפתי אחורה לעולם החיים. ואז זה נגמר. שוב חזרתי לגופי.

היכן שהוא במהלך כל החוויה הזו, אני זוכרת דלת חומה עם ידית פורצלן מיושנת מוקפת ברקע שחור. ידעתי אינטואיטיבית שמעברה השני של הדלת יש אור בהיר ואולי אפילו אלוהים עצמו. הדלת הזו תמיד קיימת וזמינה לכולם. הבנתי שאני יכולה לעבור דרכה בכל עת שארצה. ידי הקיפה את ידית הדלת ויכולתי לפסוע בה אם בחרתי.

כיום אני לא פוחדת מהמוות.

נשארתי עם תחושה אחת מובהקת, והיא שישנם אנשים שמתו ולא הורשו לחזור. הם אמנם מאושרים שם עכשיו כי הסתגלו למקום החדש, אבל ידעתי שחלקם רצו לבלות זמן נוסף עם יקיריהם בעולם הזה, והרגשתי צער עבורם.

פעם הייתי דתיה, אבל כיום אני לא אדם דתי, אם כי יש לי כבוד גדול לאנשים דתיים.

הייתה לי תובנה למשהו שמעט מאוד אנשים זוכים לראות ואני שמחה שחוויתי את זה. אני נהנית לספר על כך לאנשים, אבל אני מאוד מקפידה לבחור את האנשים איתם אני בוחרת לדבר.