תארו את החוויה:

*לתשומת ליבכם:

הסיפור הנ"ל מתאר פרטים גרפיים.

בשנת 1969 הייתי בשירות צבאי בווייטנאם – כחלק מחובתי הפטריוטית. הייתי מאמן הכומתה הירוקה בלחימה של פנים אל פנים. הרגשתי שחיילי האויב הם כמו משחק שחמט שמוכרחים לנצח בכל מחיר. לא שקלתי בכלל את העובדה שלאויב הייתה אישיות, לחיילים היו שמות, הורים, נשים, ילדים עם פחדים, מטרות, תקוות וחלומות אישיים משלהם. זה פשוט לא היה דבר שהקדשתי לו מחשבה. הם היו רק מספרים עבורי. מצפון לא השתלם בצבא, אך מספר הרוגים גבוה השתלם בהחלט! הייתי מרושע, קשוח ומאצ'ו. יכולתי להשתמש בכל חלקי גופי כדי להרוג. כך אימנתי גם את החיילים שלי. הייתי חייל יהיר עם ביטחון עצמי מופרז וכמעט שילמתי את המחיר האולטימטיבי. פגז מרגמה כמעט חיסל אותי בשנייה שלא נשמרתי מספיק. באותו רגע צפתי מעל גופי ולא הרגשתי כאב. לא האמנתי שאני עדיין יכול לחשוב, לראות, לשמוע ואפילו להריח. ניסיתי להרגיש את הדופק של הגוף שלי מתחתי, אבל למרבה ההלם אצבעותיי עברו דרך הצוואר שלי. ידעתי שנפגעתי קשה. חייל מהיחידה שלי הגיע לחלץ אותי והרגשתי הקלה. הוא התחיל לקרוא בשמי ושאל אותי אם אני יכול לשמוע אותו. הבטתי ישירות לעיניו ועניתי לשאלותיו אם כי הוא לא יכול היה לשמוע אותי. שמתי לב שהוא מתכופף נמוך מאוד על גופי, ובכל זאת היינו עין בעין. אז הבחנתי, למרבה תדהמתי, שמרבית גופי היה קבור באדמה. רק החזה, הכתפיים, הצוואר והראש היו מעל האדמה.

חשבתי שזה די מוזר, אבל זה רק נעשה מוזר יותר כאשר הרגשתי תחושת יניקה כלפי מטה ופתאום הייתי בתוך תעלה. תעלה זו התמלאה בדם, מעיים וחלקי גוף. לתעלה הייתה סמיכות ומרקם של תבשיל בקר עבה. כדי להחמיר את המצב, ראיתי גברים, נשים ואפילו ילדים קטנים שנראים אסיאתיים עומדים על שתי גדות התעלה הזו. הם הצביעו עליי בצרחות. הם ניסו לתפוס ולאחוז בי בזמן שזחלתי ונלחמתי בתוך התעלה לעבר נקודת אור רחוקה. לאנשים על גדת התעלה חסרו חלקים מהפנים, גפיים ואברים פנימיים. אמא החזיקה את תינוקה, ולשניהם היו חורי קליעה בפנים. למרות שהם דיברו וייטנאמית, יכולתי לזהות שהם צורחים עלי, שאני אחראי בדרך כלשהי למצבם ולמותם. הם היו כל כך מפחידים שניסיתי להישאר מרוכז רק בנקודת האור הרחוקה. הרגשתי שאם אוכל להגיע לאור אהיה בטוח. אף אחד מהאנשים המבותרים הללו בגדה לא נגע בי, אבל התחושה הייתה שהם מנסים להגיע אלי ולאחוז בי.

אחד הזיכרונות הכי מייסרים מהמסע הזה, הוא הזיכרון של ילדה קטנה ורזה בת שש אותה כיניתי "חזירונת קטנה" (בשל העובדה שהיא תמיד הסתובבה סביב החיילים והתחננה לאוכל וממתקים והייתה מטונפת) היא הופיעה יום אחד במחנה שלנו והיה משהו מוסתר בתיק שהוטל על כתפה. היא נראתה כאילו היא עומדת לעשות משהו שהיא ידעה שהיא לא צריכה לעשות. שלפתי את כלי הנשק כלפיה ממרחק של כ -50 מטר וחשבתי, "אם היא תשלוף משהו חשוד מהתיק, היא היסטוריה". ראיתי אותה מושיטה יד לתיק שלה ושולפת משהו שנראה כמו רימון. חשבתי, "יש לה רימון בתיק הזה והיא נשלחה לפוצץ את החבר'ה שלי..." יריתי לעברה ירייה אחת מדויקת לעבר הראש והיא נהרגה במקום. מאוחר יותר אחיה פנה לכמה מהחיילים והסביר שהיא ניסתה למצוא חייל אמריקאי שיסתיר גור שהיא נקשרה אליו, כדי להציל אותו מלהפוך לחלק מארוחת הערב המשפחתית. כמה מהחבר'ה מתחו ביקורת על כך שהגבתי מהר מדי בירי, כשלמעשה ראיתי רק את ראש הגור השחור מרחוק וחשבתי שזה רימון. התנערתי מכך בדרך הרגילה ואמרתי "היא הייתה קורבן אומלל של המלחמה והנסיבות". אחד האנשים שעל גדות נהר הדם והמעיים הייתה הילדה הווייטנאמית הקטנה הזו. היא צרחה עלי עם מה שנשאר מפניה. נחרדתי והתמלאתי אשמה. אחרי שעברתי מה שנראה כמו קילומטרים מהתעלה הזו, שמעתי את הקול של החבר הכי טוב שלי שנפטר מהתיכון מעודד אותי ואומר לי "קדימה, אתה יכול לעשות את זה" בזמן שהמשכתי לחתור לעבר האור.

ידידי, אד, נפטר שנה וחצי לפני כן בתאונת ציד. פגשתי אותו על גדות התעלה והוא עזר לי לצאת וחיבק אותי בחום. הרגשתי הקלה אדירה, אהבה וקבלה. דמעות של שמחה זלגו על פנינו. "היי גבר" הוא אמר, אני יודע שזו הייתה חוויה קשה (כשהוא מתייחס למה שחוויתי בתוך התעלה) אבל היית צריך לעבור את זה, כי התחלת להיות קצת יותר מידי קר לב, וזה לא מתאים לך. נעמדתי והסתכלתי טוב מסביב ונמלאתי יראה מהיופי המדהים של המקום בו עמדנו שנינו. זה היה כמו אחו עם זרם מים מנצנץ שעובר דרכו. הצבעים היו הרבה יותר חיים מאשר בכדור הארץ. הבחנתי בפעם הראשונה שאד זוהר והסתכלתי בזרועותיי וגם הם זהרו מעט. הוא הביט בי ואמר "אתה לא עושה את הדבר הנכון, אתה לא מוכרח להתמכר לכל ההרג הזה. המשימה שלך היא לעזור לאחרים ולהגן עליהם. אתה תלמד עוד על המשימה שלך תוך כדי, אבל לעת עתה אתה צריך לחזור. זה הבית שלך ואתה תחזור, אבל בינתיים אתה עוד צריך לגלות את המשימה שלך במלואה". ברגע שהוא אמר זאת, הרגשתי כאב מידי והתעוררתי לגלות שאני שכוב במיטת בית החולים.

מאוחר יותר באותו היום, הקצין שטיפל בי הגיע לבקר אותי. הודיתי לו על שהציל את חיי. הוא תהה איך ידעתי שהוא זה שניסה להציל אותי, צעק את שמי וניסה להחזיר את נשימתי עד שהגיעה עזרה נוספת. פשוט משכתי בכתפיי והחלטתי לשמור את המשך הסיפור בסתר. שבועות לאחר מכן נשלחתי הביתה והתחלתי ללמוד הוראה. מאז החוויה בווייטנאם הרגשתי צורך מיוחד להגן על נשים וילדים. אני אפילו עוזר בהתנדבות לבנות מקלטים לנשים שעברו התעללות. מאז חוויתי כמה חוויות על-טבעיות אבל נשמור זאת לזמן מאוחר יותר. אני מקווה שחווית סף-המוות שלי תשפוך מעט אור על המחקר שלך.



סיפור רקע:

חייל אמריקאי בווייטנאם שנפצע קשה מפגז מרגמה ושרד לאחר חווית סף-מוות ששינתה את חייו.

מגדר: זכר