תארו את החוויה:

בשנת 1970 נקלעתי לטרגדיה והאימה של מלחמת וייטנאם. אשתי, סו, הייתה בהריון חודשיים בלבד כשקיבלתי את צוו הגיוס.

ב- 30 באפריל 1970 הודיע הנשיא ריצ'רד ניקסון כי הכוחות האמריקניים החלו במתקפה קרקעית נגד המעוזים הקומוניסטים בקמבודיה. נשלחתי לשם והשתתפתי יחד עם למעלה מארבעים אלף חיילים בתמרון זה באוגדת הקרב העשירית של הצבא. בראשון באוקטובר המחלקה שלי נעה מערבה כשנפגענו קשה מפיגוע צלפים. ניסיתי לסגת למקום מבטחים כששמעתי צרחה מקפיאת דם. הסתובבתי בזמן לראות את חברי פיט נכנע למטח כדורים מאש האויב. האינסטינקט אמר לי להציל את עצמי ולהמשיך לרוץ, אבל הייתי צריך רק לשמוע את זעקותיו הנואשות כדי להבין שאני לא יכול לנטוש אדם כמוהו, איתו חוויתי שעות של בריחה נחוצה מהטראומה והסבל ההדדי בכך שגילינו התעניינות אמיתית האחד בחייו של האחר, בחיינו ובתקוותנו להצטרף שוב למשפחות שלנו בבית. הוא שיתף את חלומו שלו למצוא את הגברת המתאימה יום אחד ולהקים משפחה משלו. הוא חלם להיות מורה בביה"ס. הסתובבתי ובחרתי לחזור לכיוון המקום בו שכב וגנח.

חציתי את חמישים המטרים בינינו במה שנראה כמו שניות כאשר הופלתי מירי מקלע. כאב נקרע ברגלי ונפלתי קדימה. הדבר הבא שידעתי הוא שאני צופה בסצנה בגובה של כשישה עשר מטר מעל גופי. ראיתי שגופי נפגע מספר פעמים ברגל ימין ופעם בשמאל. הייתי משוכנע שאני הולך לדמם למוות וחשתי צער אדיר שלעולם לא אראה את אשתי ואת התינוק שטרם נולד. לעצב שלי הצטרפו בלבול וסקרנות גוברים. אז זה מוות? חשבתי. אין כאב! בלי פחד! כמה מוזר, אני לא מרגיש אחרת. אני עדיין יכול לחשוב. בהיתי בגופי ותהיתי מה יבוא אחר כך.

חבר שלי, פיט, שכב ליד גופי. הייתי המום כשראיתי כמעין ערפל משתחרר כלפי מעלה מראשו, שהפך מיד לשכפול מדויק של גופו. שמתי לב שרוחו או גופו החדש היו שלמים וזוהרים מעט (בגופו הפיזי שלמטה הייתה חסרה יד וחלק מאמה בגלל שנפגע מאותו צלף) פיט נראה מסוחרר ואני קראתי אליו. הוא מיד טס להצטרף אלי ושוחחנו על מה שעומד לקרות מאותה נקודה. שמנו לב שחובש שחור צעיר גילה את גופנו. תחילה הוא בדק את פיט ואז אותי. הוא התחיל לעבוד על גופי ופיט העיר שהוא מנחש שמשמעותו שהוא מת, אבל כנראה שעדיין יש לי סיכוי.

הוא הושיט את ידו ולחץ את ידי ואמר, "אני רוצה להודות לך על היותך חבר טוב ועל שניסית להציל את חיי. אני לא יודע למה, אבל אני פשוט מקבל את התחושה הזו שאני לא נשאר כאן. אני הולך לאן שהייתי בעבר. זה מרגיש כמו בית. אני יודע שזה נשמע מטורף, אבל אני חושב שזה עדיין לא הזמן שלך ללכת. אני חושב שאנסה להיפרד מאמא שלי עכשיו, אבל אתה ממשיך... אז שיהיו לך חיים טובים ואם הילד שלך ייוולד זכר, תקרא לי על שמו. בסדר?" הנהנתי בהסכמה והושטתי יד כדי לתת לו טפיחה על השכם, אבל הוא נעלם כהרף עין. צפיתי בכמה חיילים שלמטה מפנים את גופתו מהמקום בזמן שהחובש המשיך לעבוד עליי. התמלאתי כמיהה להיות עם אשתי הצעירה והילד שטרם נולד. פתאום הוטחתי בחזרה לגופי, כאילו נפלתי ארבעים מטרים מטה.

בגלל הפציעות שלי, נשלחתי הביתה חודש לאחר מכן. לא הייתה לי אפשרות להשתתף בהלוויה של חברי, אבל מצאתי את משפחתו והתקשרתי לאמא שלו. אימו תלמה ענתה ואמרה שבנה בא לראות אותה בלילה בו הוא נהרג. היה לה ביקור בחלום בו שהה מספיק זמן כדי לומר לה שהוא עבר לצד השני, אך לא להתאבל עליו כיוון שהיה מאושר ויש לו עבודה לעשות. הוא הושיט את זרועותיו ונראה שהגיע אליו אור. ילד יפהפה וקורן נוצר לידו. הוא היה ילד בן חמש או שש עם תלתלים ערמוניים ועיני לוז. היה לו נמשים על האף והלחיים. "מי זה?" אמא שלו שאלה. "זה פיט הקטן, אמא. הוא רוצה לדעת על אבא שלו, איך יהיו חייו הארציים ולמה הוא יכול לצפות. פיט הקטן ואני נהיה יחד הרבה זמן. הוא יכול לסמוך על זה" הוא הרים את הילד וחיבק אותו.

החיזיון דעך במהירות, אך הדימוי של הילד המקסים נתקע במוחה. מכיוון שפיט היה רווק, האם ילד זה היה ילד לא חוקי שלו? מי היא האמא? לאן היא יכולה ללכת לראות את נכדה? האם הילד הזה בכלל נולד? למה התכוון פיט כשאמר שהוא מכין את הילד ל"חייו הארציים"? ברור שפיט הקטן נקרא על שם אביו. היא אפילו הרגישה שיש דמיון משפחתי. איך היא תדע אי פעם?

נראה כי כל השאלות האלה רדפו אותה מיום בו קיבלה את הבשורה על מותו של בנה. הילד שהוא כינה "פיט הקטן" היה עדיין תעלומה שהיא ידעה שעליה לפתור. סיפרתי לה על ההיריון של אשתי ועל ההבטחה שהבטחתי לפיט על קריאת בני על שמו. הצעתי שאולי זה היה הילד שהוצג לה בחלום ב -1 באוקטובר 1971. הבטחתי להישאר בקשר ולשלוח תמונות של הילד שלי כשהוא ייוולד בעוד 4 עד 5 שבועות.

הבן שלי פיטר נולד ב- 31 באוקטובר 1971. הוא היה קירח כמעט, אבל היה לו עיניים מרשימות בצבע לוז. ביום הולדתו השני, שלחתי תמונות לאימו של פיט בקולורדו, והיא התקשרה להגיד תודה. התמונות דמו לילד הקטן בחלומה, במיוחד התלתלים הערמוניים. ביום הולדתו השישי של פיטר, היא טסה לפגוש את משפחתנו ופרצה בבכי כשראתה אותו. לא היה ספק בכלל. זה היה אותו ילד שראתה עם בנה פיט באותו לילה נורא שנפטר. אימצנו אותה כ"סבתא תלמה" ממש במקום. נשארנו בקשר לאורך השנים בטלפון ובמכתבים. היא העריכה כל פרט ותצלום של פיטר.

היא הלכה לעולמה לאחרונה; אך עם זאת, בני פיטר, אשתו קארן ושני בניהם ביקרו אותה בשבוע לפני כן. היא ידעה שבקרוב תצטרף לבנה פיט ולאביו שמתו במלחמת העולם השנייה. היא דאגה להודות ל"פיט הקטן" (כיום בן 27) על היותו הנכד שרצתה מאז חזונה הראשון עליו. פיטר אמר לה שתמיד חשד שפיט שומר עליו.

החוויה הייתה חיה ואמיתית ונתנה לי תקווה שכשאנחנו מתים, אנחנו באמת ממשיכים ונוכל לראות את כל קרובי המשפחה שנפטרו. אני גם מרגיש שילדים הם מתנות מאלוהים שעשויים לקבל הכשרה ממלאכים לפני שהם בוחרים את משפחותיהם במישור הארצי. למרות שזה נוגד את תורת הכנסייה שלי, אני לומד את רעיון הגלגולים. אני לא יודע את כל התשובות, אבל אני מסתכל על החיים באור חדש באמת. קיבלתי מושג לגבי "התמונה הגדולה". אם כולם היו יכולים לעשות את אותו הדבר, אני יודע שלעולם לא תהיה מלחמה נוספת! אהבה ושלום לכל מי שקורא את זה.

סיפור רקע:

חווית סף-מוות של חייל שנפגע מקליע בווייטנאם.

מגדר: זכר