תארו את החוויה:

שמי פיליפ ואני כותב בהתייחס לראיון של ד"ר לונג בתוכנית Art Bell ששודרה אמש, בנוגע לחוויות סף-מוות.

בתאריך 24 בספטמבר 1995 בסביבות 01:30 נוריתי במהלך שוד כושל על ידי שריף המחוז. הכדור ניפץ לי את הברך וניתק את העורק ברגל התחתונה. אמרו לי ש"דיממתי "במהלך הניתוח.

היו לי שני מקרים נפרדים הזכורים לי. שניהם שונים. בפעם הראשונה מצאתי את עצמי צף מעל שולחן הניתוח. במקרה זה הייתי מודאג מאוד מהמהומה של הצוות הרפואי. האור הכירורגי הפריע לזווית הראייה שלי, אז "זזתי" למעלה כדי להציץ מעל גבו של הרופא. אני זוכר שצחקתי (הוא היה נמוך מדי ועמד על משהו כדי להגיע לשולחן. ראיתי גם גבר נשען על הקיר בחדר הניתוח, אותו זיהיתי כקצין שליווה אותי באמבולנס ועמו פיתחתי קשר ידידותי. שניהם אישרו את הדברים לאחר התאוששותי) ואז זה הרגיש כאילו התנפצה בועה שחורה (זה תיאור לא מדויק, אבל זה התיאור הטוב ביותר שאני יכול לחשוב עליו) והכל סביבי נצבע שחור. פתאום עמדתי יחף באחו הררי יפהפה, כילד בן ארבע. עמד לצידי האיש היפה ביותר שראיתי מעודי ואחז ביד הקטנה והשמנמנה שלי. הוא נראה כמו אל יווני – רק יפה יותר! היה לו זוהר שהקרין אהבה כאילו השמש מאירה עליו, וידעתי שאני בטוח לצידו. זו הייתה התחושה האוהבת ביותר שהכרתי. התחלנו ללכת בשביל באחו, יד ביד. ידעתי שהוא לוקח אותי למקום ספציפי, אבל שגם ההליכה עצמה חשובה. ראיתי דברים כל כך מדהימים. צבעים, צורות, ריחות, הכול היה כל כך חד ויפה. זה היה כמו לראות בפעם הראשונה. ה"מדריך" שלי נהנה מההליכה שלנו והצביע על דברים חדשים וצחק מההנאה שלי. הצליל היחיד שהשמיע היה צחוק, וצחוקו היה קסום לאוזניי. זה היה צליל של נחל זורם בין ההרים, כמו בכי ראשון של תינוק, צליל פעמונים שליו ומרגיע. לעולם לא אוכל לתאר את הצליל במדויק. בסוף השביל הגענו לנקודה המשקיפה על עמק. העמק היה מכוסה בערפל/עננים כך שלא רק שלא יכולתי לראות לתוכו, אלא גם לא הצלחתי לקבל תחושה מדויקת לגבי גודל העמק. מהעמק הגיעו רגשות כל כך עצובים והתחלתי לבכות. התחושות היו של צער מלא בגעגוע. בדומה לתחושה שמרגישים כשמשהו נורא התרחש ומאוחר מדי לשנות אותו. גם המדריך שלי בכה. חיים מבוזבזים, עצובים מדי מכדי למלל אותם במילים.

הזוהר סביב המדריך שלי דעך כשזוהר בהיר וגדול יותר הקיף אותנו ושמעתי קול בתוך ראשי. הקול אמר, "פיליפ, זה סוף הדרך בה אתה יכול לצעוד כרגע. זכור שתמיד אוהב אותך." הזוהר דעך, המדריך שלי חייך וניגב את עיניי, והבועה השחורה "צצה" שוב.

התעוררתי בחדר ההתאוששות בוכה כמו תינוק. אחות עמדה מעלי וניסתה להרגיע אותי ואמרה לי שזה נגמר, ואני אהיה בסדר, ושאלה למה בכיתי. אמרתי לה שחלמתי חלום עצוב. היא צחקה ואמרה לי כי חומרי ההרדמה הניתנים במהלך הניתוח חוסמים את היכולת של המוח לחלום. ואז היא שאלה אותי מה החלום שלי... אבל לא יכולתי לספר לה את כל הסיפור (נלחמתי בשינה). היא אמרה לי שהרופאים "התקשו" איתי פעמיים (נותחתי למעלה משש שעות) ו"דיממתי המון". ואז היא אמרה לי שהיא לא חושבת שזה חלום, ואמרה לי ללכת לישון. חלמתי על חיים ועתיד טובים יותר עבורי וידעתי שזה אפשרי.

מאז אותו מקרה שאלתי רופאים אחרים האם אפשר לחלום בזמן הרדמה. כולם אמרו שלא. אני עדיין מנסה לשכנע את עצמי אחרת. מדי פעם, רגע לפני שאני נרדם, אני רואה את המדריך שלי עומד לידי. באופן אישי, אני מאמין שהצצתי הן בגן העדן והן בגיהינום. אני חושב שפגשתי את המלאך השומר שלי, החזקתי את ידו ושמעתי את קול האל.

סיפור רקע:

אסיר שנורה במהלך שוד כושל ודימם על שולחן הניתוחים.

מגדר: זכר