תארו את החוויה:

באוגוסט 1989 רכבתי על אופניים חזרה הביתה מעבודה התנדבותית בסביבות השעה 22:00, כשלפתע הסתנוורתי מאור חזק ונפגעתי מאחור על ידי משאית שנסעה בערך 50 קמ"ש. האופניים ואני הוטחנו על המשאית. הנהג לחץ על הבלמים ואני שוב הועפתי 60 מטר באוויר והוטחתי מטה על צד הכביש. הריאות שלי קרסו, רוב האיברים הפנימיים שלי נקרעו, ושברתי את האגן וכמה צלעות. הייתי די קרובה למות על הכביש. למרבה המזל, שוטר היה בקרבת מקום והצליח להזעיק אמבולנס במהירות. אין לי זיכרון מהאירועים הללו. הם סופרו לי רק בדיעבד.

אבל זה מה שאני כן זוכרת: ברגע אחד נסעתי על האופניים וברגע אחר הייתי במקום של חושך מוחלט. לא הייתה לי שום תחושה של כיוון או נקודת מבט, אבל הייתה לי מודעות לגוף שלי, כלומר, עדיין היה לי כזה. ממרחק התחלתי להבחין בזמזום ובנקודת אור רחוקה. הצליל החל להתגבר ונראה היה שהאור מגיע אלי. כשהאובייקט התקרב, שמתי לב שמדובר ביצור שטני המוקף בלהבות עם עיניים ענקיות ושיניים חשופות. היה איום במבטו כשהוא חשף את שיניו והוציא אלי לשון כתומה ארוכה. נרתעתי בתוך נקודת החושך בה עמדתי. נראה שלא היה לאן ללכת ולא ניתן היה לברוח, שכן היצור התקרב אלי במהירות הולכת וגוברת, נחוש לפגוע בי. עצמתי את עיניי בציפייה להישרף בלהבות או להיבלע על ידו, או שניהם. אך במקום זאת, נעשיתי מודעת ליצור הזה עובר דרכי לאט וללא כאבים, כשהוא צוחק ונמס דרכי. הוא יצא בעד גבי עם צליל "פופ" ופתאום עפתי קדימה מהר מאוד בחושך.

כשטסתי בחלל החשוך, שני שדים נוספים באו לעברי, מאיימים ומפחידים, כשהם מציגים צבעים שונים. הנחתי גם להם להתקרב ולעבור דרכי. עד מהרה הגעתי לפתח מנהרה אפלה. המנהרה הייתה עשויה מעננים אפורים כהים וראיתי שהיא מתפצלת לכמה כיוונים אך לא יכולתי לראות מספיק קדימה. מההסתעפות מצד ימין נמשך אור לבן צהוב שעזר להאיר את המנהרה ברכות. העפתי מבט אל עצמי ושמתי לב שגופי נעלם. הוא הוחלף באור לבן כחול, מה שנראה לי טבעי ונעים באותו רגע. זה היה מאוד משחרר לא להיות מחובר לגוף כבד משקל.

כשבחנתי את המנהרה, שמתי לב שיש פתחים בשני צידי המבנה. עוד כמה כוכבים מאירים הסתובבו במנהרה, חלקם כחולים כמוני, חלקם בצבע ענבר. שני כוכבים כחולים נוספים הופיעו לצידי והניעו אותי בעדינות פנימה לתוך המנהרה. ריחפתי לאורך העלייה וראיתי שחלק מ"הדלתות" פתוחות וחלקן סגורות. הפתח הראשון שהצצתי אליו דמה לגיהינום קלאסי. נשמעו צרחות מייסרות. בני אדם עירומים היו פזורים בתוך בריכות צואה מבעבעת וסלעים משוננים. דמויות שטניות עינו אנשים בכל הדרכים שאפשר להעלות על הדעת; ואנשים גם עינו זה את זה.

כשהתקרבתי לפתח הסצנה המרושעת הזו, הרגשתי תחושת יניקה מושכת אותי פנימה כמו מערבולת, ומצאתי את עצמי "עפה" מעל הנוף האומלל. הריח היה נוראי והחום היה כמעט בלתי נסבל, אך חלק ממני הוקסם מהסוגים האינסופיים לכאורה של כאב וייסורים שנגרמו לתושבי הממלכה הזו. לא התקשיתי לעזוב. התעוררה בי ההרגשה שמישהו יכול לעזוב אם ירצה בכך. הרגשתי שאף אחד לא הכניס את הנשמות הללו לשבי פרט לאמונתם בייסורים שהם המשיכו לסבול או פרט לעובדה שהם עצמם החליטו שזה גורלם.

הדלת הסמוכה במנהרה לא הייתה טובה בהרבה. ראיתי אנשים הולכים על אדמה צהובה ועקרה וראשיהם מטה, שקועים לחלוטין במחשבותיהם, שקועים ברחמים עצמיים, מבלי שידעו שמישהו אחר נמצא בסביבתם. מהמקום נבעה תחושה של בדידות ובידוד, ונרתעתי מלהתקרב מדי, אם כי שום תחושת יניקה לא הורגשה ליד הפתח הזה במנהרת העננים.

שוב טסתי במעלה המנהרה והצצתי בפתחי דלתות אחרים, אבל הפתח הבא שעשה עלי רושם מתמשך היה עולם של יופי כמעט שאי אפשר לתאר. הסתכלתי על גן מיוער יפהפה עם מזרקות ומפלים ונחלים וגשרים זוהרים ונוצצים בצבעים ססגוניים. האמן גילברט וויליאמס, שאת עבודתו גיליתי כמה שנים אחרי החוויה שלי, הצליח לתפוס את יופיו של המקום הזה בציוריו. תחושה של שלווה והרמוניה זרמה מהסצנה הזו והתקדמתי לכיוון הפתח עם רצון גדול להיכנס. כשהתחלתי לעבור דרך הפתח, "האף" שלי נתקל במה שהרגיש כמו חגורת ניילון. נדחפתי קדימה אך נדחיתי בעדינות וקול אמר: "אין לך את הידע המתאים להיכנס לעולם הזה". באותה תקופה אני זוכרת שחשתי אכזבה אבל לא נשפטתי כלא ראויה, אלא רק לא מוכנה או לא מודעת מספיק.

לאחר מכן הפניתי את תשומת ליבי לאור הנובע מהצומת שבצד ימין. נכנסתי אל האור בתחושה של שמחה מוחלטת. לא הייתה שם אלא שמחה. אמרתי לאור "אני כאן", והאור אמר "נהדר" בקול שצלצל מאושר. בנוכחות הקצרה מול האור, למדתי דברים רבים שנשמעים נדושים כאשר הם מתוארים, אך אלו אמיתות המהדהדות דרכי עכשיו ולתמיד. למדתי שאני נצחית ולמרות שאוכל לחוות צורות רבות של מוות, תמיד אדע מי אני. אין לי ממה לחשוש, אני זו שבוחרת בסופו של דבר את החוויות אותן ארצה לחוות. בסופו של דבר התפכחתי מהאושר הנצחי והחלטתי לעזוב. אמרתי לאור "אני עוזבת" והאור אמר "נהדר" בצליל צוהל ומאושר, כשהוא בכלל לא מופרע על ידי נוכחותי.

צפתי בחזרה במורד המנהרה והבטתי על עצמי בפליאה מתמשכת והתיישבתי בסופו של דבר על סף פתח שנשקף לחלל החיצון. פיסות סלע ריחפו על ידי ובמרחק ראיתי כוכבי לכת וגלקסיות שהסתובבו והסתחררו. זו הייתה סצנה שקטה מאוד ושלווה. הכניסה למנהרה הייתה בקרבת מקום ושמעתי קולות שצועקים "אל תלכי שרה! מה עם דיין?" (הבן שלי שהיה בן חמש בזמן האירוע הזה) התעצבנתי על הקולות הללו מכיוון שלא התכוונתי "ללכת" לשום מקום. לפתע ישות הופיעה לצדי ו"דיברנו" על האפשרויות שלי. שמעתי קול אומר "אם את עוברת בעד הדלת הזו, את לא יכולה לחזור."

הזיכרון המודע הבא שלי היה של שכיבה במיטת בית חולים כשצינורות מוחדרים לתוכי וצינור הנשמה בפה. הייתי מלאת שמחה ורעדתי בעוצמה אם כי לא הצלחתי להזיז שום חלק בגופי מרצוני. הייתי גם ספוגת כאב והתחושה הזו הפנתה את תשומת ליבי לגופי הפיזי.

נאלצתי להתמודד עם אתגרים רבים מאז החוויה המטלטלת, כולל אובדן זהות מוחלט, מוגבלות, עוני, אובדן חברים בגלל חוסר יכולתם להבין כיצד החוויה שינתה אותי וכמובן, המון כאב כרוני; אבל הידע שאני נשמה נצחית והחופש מפחד המוות יצרו בי יסוד של שלום ושלווה ששום מצב פיזי זמני אינו יכול להכחיד. יש לי משאלה גדולה, שכולם יוכלו לחוות את הפלאים שחוויתי וראיתי מבלי לסבול מהטראומה עצמה, כי אני משוכנעת שזה ישנה את העולם.

סיפור רקע:

חווית סף-מוות טראומתית בעקבות תאונת דרכים.

מגדר: נקבה