תארו את החוויה:

אחרי 38 שנים, הכאב, האימה וההלם של אותו לילה מכריע באוקטובר 1960 עדיין רודפים אותי. קשה להסביר את המודעות לחסדיו ולסליחתו הבלתי מוגבלת של אלוהים, שבאה בעקבות ניסיון ההתאבדות שלי ונמשכת עד היום. מה שאני עומד לשתף אתכם הוא בהחלט לא הזיה או הונאה עצמית. אני מקווה שסיפורי זה עשוי לעזור למישהו איפשהו להכיר ולקבל את נוכחותו של אלוהים בחייו בתקופה בה נראה שהמוות הוא הדרך היחידה החוצה.

התחתנתי בשנת 1948 עם אישה יפה בשם פאט. היא הייתה נערה פופולרית והרגשתי שזכיתי בה. הייתי עסוק בעבודה כמנהל חשבונות והתפעלתי ממעט הכסף שהרווחתי, כך שלא יכולתי אפילו לראות את ענני הסערה המתאספים. בשנים שלאחר מכן נשחקו כל התקוות, החלומות והסיכויים שלי. פעם הייתי שתיין חברתי מתון, אך בהדרגה התחלתי לשתות יותר ויותר ולפני שהבנתי מה קורה, הפכתי אלכוהוליסט. זה היה גיהינום של אמונה אבודה, פחדים, אימפוטנציה ורחמים עצמיים.

אחרי שבעה חודשים בלבד של מה שחשבתי שהם "נישואין מושלמים" גיליתי שאשתי בוגדת בי וזה הניע אותי עמוק יותר לעולם של אלכוהול. היא האשימה אותי שאני הרסתי את הנישואים שלנו. בכל פעם שרומן חדש התגלה לאחר מכן, בין אם זה היה רק רומן קצר או רומן של שנה, אמרתי הרבה דברים פוגעים ועשיתי כל שביכולתי כדי לגרום לה להרגיש אשמה מאוד. באותו ערב בו היא יצאה לדייט נוסף, החלטתי לעשות משהו בקשר למצבי הנפשי, אותו חוויתי כחסר סיכוי וחסר תקווה.

כשפט נעלמה, כנראה למשך הלילה, הכנסתי את שני הבנים והילדה הקטנה שלנו למיטה והקשבתי לתפילותיהם. תפילות באותה תקופה נראו לי איכשהו רדודות וחסרות טעם. לא מצאתי שום ביטחון או תקווה בתפילה. הפכתי לאתאיסט אדוק. כשהילדים היו ישנים, אספתי את החומרים של מה שחשבתי כ"בריחה הסופית" שלי; שני בקבוקים של טבליות שינה ובקבוק מרשם מארון התרופות, (תרופות הרגעה שאגרתי) בתוספת שלושה בקבוקי אלכוהול. חשבתי שיש לי את כל מה שאני צריך כדי להימלט. אני זוכר שהרופא אמר לי לא לערבב אלכוהול עם הכדורים האלה או שזה יכול להרוג אותי.

כתבתי מכתב התאבדות ונטלתי 5 כדורי הרגעה. ערבבתי את המשקאות, התיישבתי על הכיסא של אשתי והמשכתי לבלוע את כל הכדורים בערבוביה. הקפסולות גלשו מטה בקלות והחום הכוזב של האלכוהול התגבר בי. "אני בדרכי החוצה" חשבתי, וכבר לא הייתה דרך חזרה.

במשקה השני שלי כבר הרגשתי את קצות האצבעות והבהונות שלי מתחילות לעקצץ. "טוב, אולי הכדורים בכל זאת לא יעבדו" אמרתי לעצמי. לא הרגשתי שיכור, אלא רק קצת ערפול חושים וקצת סחרחורת. היד שלי הייתה עדיין יציבה כשמזגתי את בקבוק הבורבון האחרון שלי. מה אעשה אם זה לא יעבוד? הרגשתי תחושת צריבה שנבנית בבטן.

הרגל השתייה שלי פיתח בגופי עמידות וסבילות לאלכוהול. חששתי וחשבתי לעצמי "אני לא רוצה להתעורר עם סתם עוד הנגאובר וכל הבעיות שלי עדיין מכרסמות בי. אני לא רוצה להתעורר לעולם." סיימתי את כל המשקאות והגלולות והתחלתי לראות היווצרות כהה ועננה מצטברת ובאה לקראתי. היא הגיעה ממש דרך תקרת המטבח ונטמעה בגופי.

הרגשתי את עצמי נע דרך מנהרה בקצב מהיר מאוד. ראיתי אור בקצה המנהרה ותהיתי אם לכאן אני הולך. לא ידעתי אם אני מת או בחיים באותה נקודה, אבל אני זוכר שהסתכלתי לאחור על עצמי מעולף על רצפת המטבח ונשכבתי שם לגמרי לא מודע. "האם זהו המוות?" תהיתי. "לא!" הגיעה תשובה מאיפה שהוא.

הייתי המום כשראיתי ישות בעלת יופי מדהים, המשדרת אהבה גדולה, חמלה וחום. זו הייתה ישות של אור לבן בהיר ויפה, שהיו לה חוטי כסף הבוקעים מהמרכז. היססתי לומר משהו, ואז הבנתי שהמחשבות שלי נקראות על ידי ישות האור המדהימה הזו. "לא!" הוא חזר שוב. "לא ככה נראה המוות. בוא אני אראה לך." נזכרתי שצפתי איתו לבור כלשהו שהכיל סצנה מאוד מדכאת של נוף נטול יופי, שם ראיתי אנשים מדשדשים עם ראשם מטה וכתפיהם כפופות קדימה באופן מדכא ומיוסר. הם שמרו את ראשם מטה והסתכלו על רגליהם והסתובבו ללא מטרה, נתקלים זה בזה מדי פעם. זו הייתה מחשבה מחרידה להיות מושלך עם הנשמות האבודות המבולבלות האלה, אבל נראה שהקול מבין את האימה שלי והקל עלי במילים הבאות: "זהו גיהינום פרי יצירתך. אתה תצטרך לחזור לכדור הארץ ולחוות חיים חדשים שוב ושוב מול אותם קשיים שהתמודדת איתם במהלך החיים האחרונים. אתה תישאר עם הנשמות האבודות והמבולבלות האלה עד אז. התאבדות איננה בריחה. "

הראו לי סרט פנורמי של חיי. חמש השנים האחרונות שהיו עמוסות כל כך בהתעללות באלכוהול היו הדברים הכואבים ביותר, הזיכרונות הכואבים ביותר שיכולתי אפילו לדמיין. הוצגה לי תמונה של ההשפעה שגרם האלכוהול על חיי ילדי הצעירים וההשפעה שהוא יגרום בעתידם. ראיתי את הצער שילדי יחושו באובדן משפחתם. הראו לי שאמא שלהם לא תטפל בהם טוב ובסופו של דבר הם יוכנסו לבית אומנה. קיבלתי גם תצוגה מקדימה כיצד האלכוהוליזם שלי ישפיע על חיי ילדי אם אמשיך לשתות באופן שהתרגלתי אליו ונשאר בקשר המשפחתי ההוא. ראיתי שכל שלושת הילדים, שני בנים וילדה, ילכו בעקבות הדוגמה הגרועה שלי וכל אחד מהם ישתמש בסופו של דבר בבקבוק כדי לברוח ממצבי החיים היומיומיים עד שכל אחד מהם יהפוך בתורו גם לאלכוהוליסט. המראה של בתי הצעירה היקרה שגדלה, מתחתנת עם אלכוהוליסט אחר, שבסופו של דבר יכפה על ארבע בנותיהם מערכת יחסים של גילוי עריות, היה יותר ממה שיכולתי לסבול. זה היה כמו סטירת לחי מעוררת.

ראיתי שאם אני מתחיל להתנהג כמו אבא אחראי ולמופת, כל שלושת הילדים יגדלו להיות מאושרים ופרודוקטיביים. זה לא אומר חופש מוחלט ממאבקי היומיום, אך יהיה להם סיכוי למצוא את דרכם, ללא תלות בכל סוג של סם. ראיתי איך הבן הבכור שלי יוכל להפוך לאדם בעל השפעה אם אישאר בסביבה ואתנהג כמו אבא אמיתי. ראיתי שאם אמשיך לתפקד כאבא החלש והשיכור - הוא יפנה בסופו של דבר לסמים ויכנס לכלא בגין פשעים שביצע כשניסה להשיג כסף עבור סמים. החלטתי שזה לא מה שרציתי לילדי, או לעצמי. נאלצתי לחיות מחדש את כל הטראומות שהביאו אותי עד כדי התאבדות, ואמרו לי שאצטרך להתמודד שוב עם אלו בחיים אחרים וזה נראה מפחיד יותר ממה שאפילו רציתי להודות. בכיתי.

נראה כי ישות האור הבינה שהתמלאתי בתחושת חרטה, חמלה ואהבה. הוא אמר בקול חמור, אך זה עדיין היה כמו אב המדבר אל בנו: "האם אתה נתת לעצמך חיים? לא. קיבלת אותם במתנה. אתה לא יכול להשליך את המתנה ולבחור במוות." לא יכולתי לדבר, לא יכולתי לחשוב, בכיתי עוד יותר. הנוכחות הזו חייבת להיות רוח הקודש שנשלחה אלי, חשבתי. הקול, שנשמע עכשיו רך יותר, "אני לא גמרתי איתך, עבודתך לא הסתיימה, חזור ועשה מה שהתכוונת לעשות."

הדבר הראשון שראיתי כשהתעוררתי הייתה הקלה המציפה את פניה של בתי. ננסי התעוררה במהלך הלילה והתאמצה לשווא לשמור על ניצוץ החיים בוער בתוכי. "אוי, אבא" אמרה, "כל כך פחדתי שאיבדנו אותך. היית כל כך קר ולא יכולתי אפילו לחוש את פעימות הלב שלך."

במטבח אשתי הכינה ארוחת צהרים. "בוא ותגיש את זה לילדים", היא קראה, "וגם אתה יכול לאכול, אם תצליח להזיז את התחת השיכור שלך לשולחן" הוסיפה לעברי בציניות. הרגשתי מותש לחלוטין ורעב מאוד. מסיבה מוזרה לא סבלתי מכאבי המעי שחשתי בלילה הקודם לאחר נטילת מנת היתר של הגלולות. החשוב מכל, עדיין הרגשתי את האהבה הפנימית והשלווה והאכפתיות שהגיעו מהלילה הקודם.

החיים מאז אותו מקרה לא היו מושלמים. הפרידה והגירושין שברו לי את הלב אם כי שמרתי על הילדים. רציתי את הילדים והם רצו אותי והחבר של אשתי לא רצה אותם. סיימתי את עבודתי כרואה חשבון והמשכתי להיות פרופסור במכללה מקומית.

השימוש בכל כספי החסכונות והפרישה שלי לתשלום חשבונות ושמירה על המשפחה שלמה במהלך חיפוש עבודה בן חודש, פגע בביטחון העצמי שלי, וגם למידת כישורי עבודה חדשים הייתה מאתגרת ומפחידה לפעמים. בכל זאת, השלווה והנחמה שהכרתי בחוויית סף-המוות מעולם לא עזבו אותי ולא אפשרו לי לאבד את אמונתי המחודשת. חברים שואלים אותי איך אני לא מיואש ואני עונה שהתשובה נמצאת במזמור: "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירע רע, כי אתה עמדי, שבטך ומשענתך המה ינחמוני."