תארו את החוויה:

היינו שלוש אחיות. האחות הגדולה, שלא זכורה לי, נפטרה מסרטן המוח בגיל 7. היא נפטרה ב- 6 בינואר 1960. בינינו הפרידו רק שלוש וחצי שנים.

כשבועיים לפני סוף דצמבר 1993 טיפלתי באחותי החולה הנותרת, שמתה לבסוף מסרטן הקיבה. היא הייתה בת 33 ואנחנו היינו בלתי נפרדות. באותו לילה הלכתי לישון מותשת (אני סובלת מ"נרקולפסיה" – המתאפיינת בעייפות יתר או חולשת שרירים פתאומית) בזמן שישנתי חלמתי את קולה של אחותי הגדולה. זה היה כל כך מרגיע. היא אמרה לי: "תגידי לג'ודי לא לפחד למות בבוא העת, כי אני אהיה שם. תאמרי לה לחפש את היד הכחולה שלי." לאחר מכן אמרה, "תהיי לצידה כשהיא תגסוס, כי אני מתתי בזרועותיה של אמא וזה הכביד עליה מאוד. כולם יהיו בחדר כולל האחיות, אבל אל תדאגי, אני אטפל בהכול. את תדעי מתי זה יגיע. עכשיו, עליך ללכת לחנות הפרחים ולהזמין לב גדול ולהדפיס עליו את הכיתוב "שלוש אחיות, לב אחד". עליך גם לגהץ את הבגדים השחורים שלך ולבקש מאחד הקרובים לטפל בטלפונים ולעדכן את כולם, כי יש לנו משפחה גדולה. תגיד לג'ודי שאם היא לא תראה את היד שלי, את תלווי אותה עד הסוף." ואז אמרה, "בזמן שג'ודי גוססת, אנחנו נעלים לך את הנרקולפסיה – כדי שתהיי חזקה עבורה, אבל לאחר מותה נצטרך להחזיר לך את המחלה."

התעוררתי ונשארתי כל כך שלווה, אך עם זאת מעט מפוחדת. עשיתי בדיוק מה שהיא אמרה לי. בוקר אחד בתחילת השבוע הראשון של ינואר 1994, ג'ודי ביקשה מהאחות הרפואית שלה להתקשר אליי. בדיוק חזרתי הביתה לישון, כי הייתי איתה כל הלילה. היא קראה לי להיכנס לבית של אמא (אנחנו גרים בסמוך). היא הייתה ערנית וישבה זקופה. ידיה רעדו. היא אמרה, "קים, יש לי הזיות כמוך. אני מפחדת." כרכתי את זרועותיי סביבה. היא אמרה, "לא ככה, היכנסי איתי למיטה. אני רוצה להראות לך איך את חייבת להחזיק אותי." אחר כך הניחה את גופה הרפוי על זרועותיי והחליקה חזרה למצבה המודע למחצה. פניתי לאמי ואמרתי: "אני לא זזה מכאן." זה היה בסביבות ה -3 בינואר. חשבתי שגם היא – כמו אחותי הבכורה, תמות בדיוק ב 6 לינואר.

בבוקר של ה -5 בינואר היא התעוררה. עדיין לא זזתי ממנה. החזקתי את ידה במשך היומיים האלה. לא ישנתי, אבל הייתי בסדר. היא ביקשה ממני להתקשר לאבא שלי בעבודה. הוא רץ הביתה, היא קמה לנשק אותו ולהגיד לו תודה על החיים שהוא נתן לה. היא אהבה את אמא שלי יותר מדי מכדי להיפרד. היא תמיד הייתה אומרת "אני לא מאמינה שאני עושה לה את זה כמו אן, אחותי הגדולה" ואני הייתי אומרת, "לא ידעת שאת הולכת למות. זו לא אשמתך" לאחר שנישקה את אבי ולפני שהחליקה שוב לתרדמת, אמרה, "עכשיו אני יכולה ללכת לגן עדן." ביום חמישי, 6 בינואר, השעה הייתה 11 בבוקר כשהיא התעוררה וצרחה את שמי. עדיין ידיי כרוכות סביב גופה. היא הסתובבה ואמרה, "קים, אני אוהבת אותך." היא חזרה שוב לתרדמת עד יום שבת, 8 בינואר. השעה הייתה סמוך לשעה 14:30. ההורים שלי, בעלה, הילדה הקטנה בת השנתיים והאחיות הרפואיות היו בחדר.

פתאום אבי נתקף בחילה ויצא מהחדר להקיא, התינוקת התחילה לבכות ובעלה של ג'ודי הוציא אותה. אמא שלי הריחה משהו בוער ויצאה לברר את מקור הריח. ידעתי שהגיע הזמן. האחות הרפואית אמרה שהיא עדיין נושמת, אז הרמתי אותה והנחתי את גופה הרפוי על גופי ואז הנחתי את סנט ג'וד (תפילה מהתנ"ך הנושאת את שמה) בידה. פניתי אליה ואמרתי: "ג'ודי, הגיע הזמן. אן אמרה לחפש את סבתא וסבא ואת היד הכחולה שלה ולא להרפות עד שתראי אותם. אם לא, אני אלך איתך." עצרתי ואז שאלתי שוב, "את רואה את היד הכחולה של אן?" היא פקחה את עיניה, חייכה, הנהנה, ואז מתה. בשנייה שמתה נתקפתי "קטפלקסיה" (הופעה פתאומית וחולפת של חולשת שרירים המלווה בהכרה מלאה) והצלחתי להזיז רק את פלג גופי העליון. האחות דחפה אותי משם וצעקתי "לא! אני חייבת לסיים את זה."

כשהחל נוזל סמיך שחור לנזול מאפה ופיה, סובבתי אותה לאחור ונישקתי אותה. הפניתי את ראשי לשלוש התמונות שלנו מעל מיטת אמי ופתאום הרגשתי תחושה עזה של חום. זה היה כל כך יפה. אחותי עזבה את גופה בזמן שעדיין נישקתי אותה. היא צפה מהחדר בשמלת שיפון צהובה שאוכל לצייר בפירוט. סבי וסבתי היו משני צידיה, ויד כחולה ריחפה מעל לראשה. לפני שהיא יצאה, היא נשפה לי נשיקה. ברגע שהכול הסתיים עברתי התקף קטפלקטי נוסף למשך כשעתיים. באותו לילה, בדירתי, אמרתי לבעלי, "אילו רק הייתי יודעת בוודאות שאין לה כאבים. לחצתי על משאבת המורפיום שלה למינון הנוסף, אבל איך אדע בוודאות?" באותו לילה הלכתי לישון והיא הופיעה מעל הארון שלי בחדר, באותה שמלת שיפון צהובה ואמרה בחיוך: "טמבלית! גרמת לי לחזור כל הדרך מגן העדן רק כדי לומר לך שאין לי כאב? תודה שהחזקת אותי כמו אמא. אני אוהבת אותך. אני אהיה כאן לצידך בכל פעם שתצטרכי. את יודעת כמה הייתי מעוותת פיזית מהסרטן, אבל כשתראי אותי מחר בערב בארון הקבורה, תראי אותי יפה כמו שהייתי ביום חתונתי. תגידי לאמא שהיא האישה הכי ברת מזל על פני האדמה, כי שתי המלאכיות שלה בשמיים גרמו למלאכית אחת עלי אדמות לראות את העולם שמעבר"

בהלוויה היא הייתה יפה כמו שאמרה. לא צלקת אחת מכימותרפיה או עיוות. היא הייתה מדהימה. בעלה עזב כעבור יומיים עם ילדם בן השנתיים. הורי נלחמו על משמורת. זו הייתה משאלתה של אחותי שהילד יחיה איתנו. נלחמנו על משמורת אבל הפסדנו. יוצא לי לראות את האחיינית שלי בסוף שבוע אחד בחודש.

לפעמים הייתי הולכת לבית העלמין, הייתי עולה לקברה ורואה שם ורדים בצבע אפרסק. פעם עזבתי כשלפתע נשמעה רוח ודלת נטרקת (אחותי קבורה בתוך מאוזוליאום מקורה) ולפתע שמעתי אותה מדברת איתי במוחי. היא אמרה, "תחזרי" ועל האדמה ראיתי שהונח ורד אדום אחד בודד עם גבעול ארוך. הבטתי נכחי ושמעתי אותה אומרת: "לא יכולתי לשכוח את יום ההולדת שלך." (יום הולדתי הוא ה- 18 בינואר ושתי אחיותיי נפטרו בינואר)

כל כך הרבה דברים אחרים קרו מאז מותה. דיברתי עם כמרים והם אומרים לי שהיא נתנה לי מתנה מיוחדת. לא הפכתי לקדושה, אם כי אני תמיד מתפללת עליה ולעולם לא האמנתי בחיים שלאחר המוות לפני המקרה של אחותי.

סיפור רקע: אחות צעירה שנפטרה מסרטן לאחר התמודדות ממושכת עם המחלה.

מגדר: נקבה