כשהזמן עצר מלכת:

השלישי במאי 1969

"B" Co., 2nd Bn/47' Inf (Mech.), 9' Inf Div.

נרטיב: (narrative) חוויה של חייל במלחמת וויאטנם, לאחר שפלוגת טנקים אליה השתייך עלתה על מטען חבלה. "הזמן הואט מלכת. כל העצמים המתעופפים באוויר נעו בהילוך איטי בניגוד מוחלט לחוקי הפיזיקה. הוקסמתי מהמחזה ותהיתי, "האם זה הסוף? כולנו מתים?" רמת המודעות שלי לא דמתה לחלום אבל גם לא בדיוק למצב טבעי של ערות ויקיצה. מה שזה לא היה – התחושה הייתה של שלמות בלתי ניתנת לחלוקה, אחדות רגעית ומסחררת עם היקום, שלווה נפלה עלי."

זה היה לקראת סוף העונה היבשה והמחלקה שלי כבר הייתה בשלבי נסיגה מהשטח. המשימה שלנו הייתה פשוטה: המשיכו בנסיעה, הפגינו נוכחות והראו את הדגל, וודאו שהמסלול חוקי ויש לנו הזכות לעבור בו. שני רכבים משוריינים של המחלקה כבר בעטו במעלה דרך העפר המרוסקת והעלו ענני אבק קטנים. הכלבה ליידי, קמע המחלקה, מלווה אותנו בשכשוך זנב. היא כבר לא הצטרפה אלינו למשימות מאז שמוקש פוצץ את המסלול הקבוע שלה. החלפתי את כובע הבד שלי בקסדה, הרכבתי את משקפי השמש וטענתי קליעים במכונת הירייה קליבר 50. עברנו דרך שער מחנה הבסיס ותפסנו מהירות. ליידי עצרה כמה מטרים מעבר לשער והביטה בנו. נסענו בארבעה מסלולים במהירות של 40 ק"מ נוחים, מה שיצר משב רוח מבורך. משני צידי הדרך קילומטר אחר קילומטר מונחת עבודת רשת המחלקת את הקרקע למלבנים מסודרים בגדלים שונים. הזיפים הצהובים החיוורים של יבול העונה שעברה לא הצליחו להסתיר את האדמה בשדות. מופרדים על ידי סדקים באורך של סנטימטר, אדמת החימר התייבשה לגושים קשים כאבן.

קיר ג'ונגל הקיף אותנו מכל עבר, ואי אפשר היה לברוח מנוכחותו הקבועה של נהר המקונג, לפעמים היה במרחק כמה קילומטרים ולפעמים רק כמה מאות מטרים. כשמנועי הדיזל של המחלקה שואגים וגוררים אחריהם ענן אבק ענק באורך של קילומטר, התקרבנו לאחת הנקודות בהן נדחק קיר הג'ונגל האימתני על הכביש משני הצדדים. אינסטינקטיבית התחלתי להתבונן מקרוב בקו עלוות העצים. לפתע, מטען חבלה גדול מאוד הופעל כשמונה מטרים מולי. מייד ידעתי מה קורה (מכיוון שהמסלול שלי פוצץ לפני שלושה שבועות בלבד לפני כן) וחשבתי לעצמי, "אוי לא, הנה זה קורה שוב." הועפתי כלפי מעלה ואחורה יחד עם כל הפלוגה והנלווים אליה. אנשים, אבק, אמצעי לחימה, תחמושת, קסדות ותיבות נשק.

במסע אחורה וכלפי מעלה, הזמן הואט מלכת. כל העצמים המתעופפים באוויר נעו בהילוך איטי בניגוד מוחלט לחוקי הפיזיקה. הוקסמתי מהמחזה ותהיתי, "האם זה הסוף? כולנו מתים?" רמת המודעות שלי לא דמתה לחלום אבל גם לא בדיוק למצב טבעי של ערות ויקיצה. מה שזה לא היה – התחושה הייתה של שלמות בלתי ניתנת לחלוקה, אחדות רגעית ומסחררת עם היקום, שלווה נפלה עלי.

כל היקום, ההווה, העבר והעתיד, קרסו לנקודת זמן מחוץ לזמן. זוהי המשמעות האולטימטיבית של הקטע המקראי האניגמטי, "אורו של הגוף הוא מהעין, אם עינייך פקוחות, כל גופך יהיה מלא באור" (מאט' 6: 22). זהו דבר נהדר, שכן הוא כולל את כל הדברים, ולכן הוא עצמו אינו דבר.

יתר על כן, לא היה (ועדיין) אין ספק בליבי לגבי האותנטיות של החוויה. רמת המודעות שלי הייתה בשיאה, הבנתי שזה לא חיזיון או חלום. בקיצור, אלוהים בעצמו השתלט על המושכות וגרם לי להרגיש כחלק בלתי נפרד ממנו ולא עוד כישות נפרדת. זו הייתה תחושה של אושר, אהבה, חמלה, ובאופן מוזר גם תחושה של דז'ה וו. כאיל ידעתי את כל זה וכעת אני נזכר שוב. נזכרתי היכן הבית האמיתי שלי.

חוויתי מה שנקרא "סקירת חיים". אירועים מחיי חלפו על פניי באופן לא מהיר ולא שיפוטי אך בפירוט רב - לא בסדר כרונולוגי, אבל איכשהו בבת אחת - אם כי אירועים מסוימים הודגשו באופן אינטנסיבי יותר מאחרים. לאחר מכן, "אני" הורשה להתקיים שוב (לא הייתה ברירה בעניין - זה פשוט קרה) וניתנה לי האפשרות להיות מודע לכל מה שרציתי להיות מודע לו מתוך הבנה שהזמן אינו גורם מעכב; אכן היה לי את "כל הזמן בעולם". המשכתי להתמקד בהיבט זה או אחר של חיי והסקתי כי לא היה לי יותר מדי במה להתבייש (כמובן שבזמנו הייתי בחור נאיבי בן 22, עם תחושה מעט מוטה של חשיבות עצמית)

יכולתי "לראות" את הסצנה כולה במבט פנורמי של 360 מעלות. הרגשתי שכל הסרט הזה מוקרן בתוך ראשי בלבד, אבל לא הייתי בטוח אם ראשי עדיין מחובר לשאר גופי, אם כי, תחת הנסיבות, נקודה זו לא נראתה חשובה כך או אחרת. במילים אחרות, באמת שלא היה אכפת לי אם החיים שלי יסתיימו במהלך השניות הקרובות. לאחר מכן "הודיעו לי" בעדינות (אך באופן חד משמעי) שאשרוד את הפיצוץ ללא פציעה קשה ואף שאחלץ מווייטנאם במקשה אחת. לכן, באופן אנוכי, הפניתי את תשומת ליבי למצב המיידי והחלטתי שעל מנת לשרוד עלי לעשות את הבאים: 1. להישאר בהכרה כדי לא לטבוע בתוך שני סנטימטרים של מי אורז 2. להישאר משוחרר כדי לשבור כמה שפחות עצמות ככל האפשר 3. להתרחק ככל שניתן מהטנק כדי שלא ימעך אותי למוות אם הוא יתהפך. רק לאחר שנגמרו למוחי דברים להחליט עליהם, הזמן חזר למסלולו. מצב התודעה הטרנסצנדנטלי הסתיים ואני חזרתי למצב ערות רגיל. יכולתי לראות את האדמה כ -20 מטר מתחתי והתחלתי ליפול לקראתה.

נשארתי עם תחושה עזה של יראה וכבוד. מאז ועד היום אני משוכנע בוודאות שאין עליה עוררין שאלוהים קיים והוא לצידי תמיד. אני משוכנע בזה באותה מידה שאני יודע ששתיים ועוד שתיים הם ארבע, בצורה לוגית וללא קשר לאמונה כזו או אחרת. עם זאת, זו הייתה הפתעה נעימה לגלות את המאפיינים האוהבים, הרחומים והסלחניים של אלוהים, ותמיד אודה לו על שהושיט יד והרים אותי באותו רגע מסוים; למעשה, מחשבה זה עדיין מעלה דמעות של הכרת תודה לעיניי גם כשאני כותב זאת שלושים שנה אחר כך. כמו כן, אני כבר לא חושש ממוות (כאב וסבל כן, אבל לא מהמוות עצמו) - מכיוון שכל טיפת גשם זוכרת את האוקיאנוס ממנו היא באה.

מעולם לא חוויתי שום דבר (לפני או מאז) שהתקרב לחוויה הזו ותחושת המודעות המוגברת שהייתה לי. עם זאת, הזיכרון הזה נצרב בדעתי וניחם אותי בתהפוכות החיים, במיוחד בתקופות הקשות. לא הבחנתי ביכולות על-טבעיות ביחס לעצמי - רק שכנוע בלתי מעורער במציאות של משהו רוחני. אם אי פעם תשמעו על שיטה בטוחה שיכולה להחזיר אותי למצב מודעות כזה, מבלי לעשות מדיטציית "אום" 30 יום ברצף או להתפוצץ תחת מטען חבלה, אשמח אם תשתפו אותי. שאלוהים יהיה עמכם! (הוא תמיד לצידכם, אבל נחמד לשמוע את זה לפעמים)

סיפור רקע:

מגדר: זכר

תאריך בו התרחש ה: NDE 3 במאי 1969

האם בזמן ההתרחשות היה אירוע נלווה שהעמיד אותך בסכנת חיים? הייתי בתוך פלוגת טנקים, בתוך אזור לחימה. מטען בעל כוח עצום התפוצץ מתחת לפלוגת הטנקים שלנו באמצע הדרך.

אלמנטים של NDE:

האם ברקע נטלת תרופות או סמים רפואיים שיכלו להשפיע על החוויה? כן. עישנתי גנג'ה כשעה קודם לכן, ובמהלך כל שמונת החודשים שביליתי בווייטנאם כ 70% מהפלוגה עישנה "חשיש", אבל זו הייתה הנורמה, לא היה בזה שום דבר יוצא דופן.

האם חווית את החוויה במצב של חלום? נהפוך הוא, החוויה הייתה במצב ערנות ומודעות מוגבר אפילו מהיומיום.

האם חווית ניתוק מהגוף הפיזי? באיזה שלב בזמן החוויה הרגשת רמת מודעות וצלילות מחשבה מוגברת? מייד ידעתי מה קורה (מכיוון שהמסלול שלי פוצץ לפני שלושה שבועות בלבד לפני כן, אם כי על ידי מטען קטן בהרבה) יכול להיות שהתנתקתי מהגוף לשבריר שנייה, כי אני לא זוכר את הקליע שפגע בלסת השמאלית התחתונה שלי (הבחנתי בזאת רק מאוחר יותר)

החוויה לאחר חווית ה- NDE:

האם התקשת לבטא את החוויה במילים? החלק הקשה ביותר לתקשר הוא החוויה של האלוהות. הבעיה היא שכאשר אלוהים נוכח, העצמי האינדיבידואלי איננו נוכח. התקשיתי להסביר שאלוהים נמצא כאן ועכשיו, או שהוא הוויה טהורה.