תארו את החוויה:

במהלך פגרת החורף של שנת הלימודים (1976) באוניברסיטת צפון קולורדו, נרשמתי לחוג טניס. היה קר מכדי לשחק בחוץ על המגרשים, כך שהקפצנו כדורים על קירות חדר הכושר המקורה, כשהתחלתי להרגיש את הכאב המוכר של המיגרנה שנבנה במהירות ובעוצמה. נבהלתי כשהבנתי שעד לסיום השיעור הכאב יהיה מעבר לשליטתי. קיבלתי מרשם לתרופה שנשאתי איתי לשימוש חירום כשהכאבים קיצוניים מדי. השתמשתי בה רק בכמה מקרים נדירים שבהם הרגשתי שאני לא מסוגלת לתפקד בכלל. זה היה מרדים אותי בערך 24 שעות. הייתי צריכה לחזור לחדר המעונות שלי, אבל הרגשתי שאני לא יכולה לחכות. לקחתי את התרופות בהנחה שאתמוטט, וקיוויתי שאיכשהו מישהו יביא אותי הביתה.

ככל שאני זוכרת תמיד סבלתי מכאבי ראש. בגיל ההתבגרות הם החמירו. אפילו אושפזתי לבדיקה כדי לשלול גידולים במוח. קיבלתי ייעוץ לאחר שרופא אחד האמין שהם קשורים למתח. בסופו של דבר התחלתי בטיפול יומיומי בכמה תרופות שנקבעו עבורי. המיגרנות נמשכו בדרך כלל במשך שבועות בכל פעם. הייתי מבועתת מהכאב והייתי משוכנעת שמשהו לא בסדר איתי, שלעולם לא אחיה עד גיל 20. הרגשתי מדוכאת כשהייתי צריכה לחגוג את יום הולדתי ה -20. הבנתי שעלי להמשיך - לתכנן לחיות - להסתכל לעתיד - להתבגר. זה היה כשמונה חודשים לאחר ציון הדרך ההוא, במהלך אותו שיעור טניס, עם התרופות ששמרתי לזמן חירום כשהכאב היה יותר מדי.

המשכתי להכות את כדור הטניס בקיר כשהרגשתי את התרופות מרדימות את גופי. הזיכרון הבא שלי הוא שחזרתי למעונות. המעונות היו במרחק של 15-20 דקות, אבל אני זוכרת שהלכתי לבד, במעלה הגבעה מעבר לחנות הספרים בקמפוס, וחשבתי על עיתון הקמפוס אותו אני עורכת, וכיצד אני צריכה להקליד את הכותרת בשער לפני מועד ההדפסה.

התחלתי לתהות האם אכן לקחתי את התרופות או שחשבתי ליטול אותן ועדיין לא עשיתי זאת. ניסיתי להיזכר, אבל לא הצלחתי. החלטתי שבטח לא לקחתי, מכיוון שאני ערנית מידי ועדיין חשה כאבים, אז לקחתי מנה נוספת ואז התיישבתי מול מכונת הכתיבה כדי לסיים את המאמר שלי. את עמוד השער ייקח כמה דקות ספורות להקליד וידעתי מניסיונות העבר כי השפעת התרופות תתאחר. כעבור מספר רגעים איבדתי שליטה על גופי ונפלתי קדימה על מכונת הכתיבה. הייתי עדיין בהכרה ויכולתי להרגיש את המיגרנה, אך לא יכולתי לזוז או להרגיש דבר מתחת לצווארי. פשוט שכבתי שם חסרת אונים. ניסיתי להזעיק עזרה, אבל עובדת הניקיון שאבה את המסדרון מחוץ לחדרי ואף אחד לא שמע את בכיי.

לאחר ששואב האבק נעצר, צעקתי שוב ותלמיד שהיה במסדרון שמע אותי. הוא נכנס בזהירות לחדרי וביקשתי שיעזור לי לעלות למיטה. אמרתי לו שאני משותקת. הוא הרים אותי ממכונת הכתיבה והושיב אותי על הכיסא, אבל אז שחרר ונפלתי קדימה, פני שוב התנגשו במכונת הכתיבה. הוא נדמה אובד עצות ויצא להזעיק לעזרה. הוא חזר עם חבר ושניהם נאבקו להזיז אותי כמה מטרים למיטה. ברגע שהייתי על המיטה הם עזבו את החדר והותירו אותי להירדם לבד.

בזמן השינה נוכחתי שאני לגמרי ללא כאבים. פתאום התחוור לי שבמשך כל חיי תמיד הייתי עם איזו שהיא אי נוחות פיזית. זו הייתה מודעות כה מכבידה. כעת לא יכולתי להרגיש את המיגרנה, או את המיטה שמתחתי, או את הבגדים על גופי או אפילו את ראשי על הכרית. זו הייתה הקלה כה גדולה. במקביל, התגברה עלי תחושת שלווה, שביעות רצון, שמחה, אושר ואהבה. הכול הרגיש כל כך נפלא. אין שום דרך שאני יכולה להסביר כראוי לאחרים כמה זה נפלא, אבל אני זוכרת את זה בבירור, למרות שעברו יותר מ -20 שנה מאותו יום.

שינוי נוסף התרחש במוחי. הייתי ערנית לחלוטין והבנתי לגמרי מה קורה - ידעתי שאני מתה, אבל לא הרגשתי אפילו שמץ של פחד, חוסר וודאות או חוסר רצון. דעתי הוסחה על ידי השותפה שלי לחדר, טרינה, שנכנסה לחדר, הביטה בי "ישנה" על הדרגש התחתון ואז טיפסה אל הדרגש העליון שלה. התפלאתי איך היא טלטלה את המיטה כשהיא מטפסת למעלה, אבל לא הרגשתי שום כאב. הסתכלתי כשהיא מושיטה יד לתנ"ך, פותחת אותו לתהילים ומתחילה לקרוא. בזמן שהסתכלתי מעבר לכתפה לראות מה היא קוראת, הבנתי שאני כבר לא בגוף שלי. הסתכלתי למטה על הדרגש התחתון, הבטתי שוב בטרינה וחשבתי, "היא אפילו לא יודעת שאני מתה!" הייתי משועשעת מהמחשבה הזו.

ההתמקדות שלי עזבה את החדר, אבל אפילו לא הייתי מודעת לתחושת התנועה עד שהתחלתי לראות נצנוץ של אור למרחוק והבנתי שאני נמצאת בחושך, נוסעת לעבר האור.

כשאני חושבת על זה עכשיו, זה מזכיר לי את עצמי כשהייתי ילדה וחקרתי מנהרות רכבת ארוכות מפותלות בגבעות מעל פנימייתנו בקניה. המנהרות הללו היו שחורות משחור. נבהלתי מחוסר היכולת לראות, מהקולות ומהידיעה שהמנהרות מלאות עטלפים. אני זוכרת את תחושת ההקלה כשהבחנתי לראשונה בנקודת האור בקצה המנהרה. הפחדים שלי התמוססו ככל שהאור גבר. זיכרון ילדות זה דומה לחוויה הוויזואלית של המעבר לעבר האור, אך התחושות והרגשות לא היו יכולים להיות שונים יותר. כאן חוויתי הנאה מעבר למה שמוחי האנושי מסוגל להכיל.

כשהאור גדל והשתלט על החושך, הגעתי למקום הכי יפה שראיתי. כמה שנים קודם לכן ראיתי את הפאר של אזור האגמים בצפון אנגליה והתפעלתי מיופיו. אבל המקום אליו הלכתי כשמתתי היה הרבה יותר יפה. הייתה סדרה של גבעות ועמקים מתגלגלים עם נחלים שזרמו. הדשא היה ירוק יותר מכל מדשאה בשכונה העשירה ביותר. זה היה יום שמש יפהפה ופסעתי ללא דאגות נהנית מסביבתי.

הייתי לבד, אבל לא ממש מודעת לבדידותי. לא הרגשתי לבד. בשלב מסוים הבחנתי באדם העומד ממש מאחורי קיר אבן נמוך. הבנתי כל כך הרבה. מוחי לא היה מוגבל כמו מוחי האנושי. ידעתי שהאיש שמעבר לקיר הולך לקחת אותי לאלוהים. ידעתי שהחוויה הזו מבוססת ומותאמת לצרכים שלי. ראיתי אדם שאני יכולה לסמוך עליו. בעבר, במוחי האנושי היו לי רק אוסף מעורפל של מחשבות על החיים שלאחר המוות, אבל הגבר שעמד מולי היה מישהו שהכרתי תמיד. ידעתי לאן אני הולכת ומה עומד לבוא והרגשתי מאושרת ונרגשת.

האיש היה לבוש כלאחר יד - מכנסי ג'ינס וחולצה רופפת. הוא היה עדין, רחום והתמקד בי. הסתכלתי בעיניו ופתאום ידעתי שזה לא הזמן שלי למות. הייתי המומה, ידעתי שאם רק אעבור מעבר לקיר אוכל להמשיך - שיש לי ברירה, אבל הוא ואני ידענו שחייבים לחזור. כשהבטתי בפניו אמרתי: "זה לא הזמן שלי." והוא ענה, "לא, זה לא."

למרות שיידרשו אינסוף דפים לתאר את כל מה שלמדתי וחוויתי, נראה שהכול קרה בן רגע. חוויתי רק רסיס קטן של החיים שלאחר המוות, ובכל זאת זו הייתה חוויה עמוקה.

ברגע שידעתי שאני חייבת לחזור, הרגשתי שאני מוטחת חזרה לגופי. זה היה רגע אלים, כואב ומפחיד. בכל פעם שאני זוכרת את הרגע ההוא, גם עכשיו אחרי כל השנים הללו, אני בוכה. לא האמנתי שבחרתי לחזור. האם שכחתי את הכאב, הלחץ, הפחד והמגבלות של להיות אנושי? (כן!) איך יכולתי להשאיר את השקט, את האהבה והשמחה, את היופי שנכנסתי אליו? ידעתי שיכולתי לחצות את החומה. יכולתי להמשיך. איזו טיפשה הייתי לחזור.

באותו זמן שהתחרטתי על החלטתי, הייתי המומה מהפחד האנושי מהמוות. פתאום ידעתי שמתתי ונבהלתי, למרות שהיה לי זיכרון ברור מהחיים שלאחר המוות, נקרעתי מהפחדים שהיו לי תמיד ולא יכולתי לעבד את החוויה שלי באותו הרגע.

כאשר השותפה שלי לחדר ירדה מהדרגש העליון, "התעוררתי" מהכאב העז של המיטה שנעה. אני זוכרת איך הייתי משוחררת מכאבים כשהיא טיפסה למעלה. מילים התחילו לזלוג לי מהפה כשניסיתי להסביר מה קרה. התגובה הראשונה שלה הייתה חוסר אמון. כשאמרתי לה איזה חלק מהתנ"ך היא קראה בזמן ש"ישנתי" על הדרגש למטה, היא לא הצליחה להגיב. היא נמנעה מכל שיחות נוספות איתי בנושא זה.

מפקחת המעונות, שהייתה אחראית לקומה שלנו, נכנסה פנימה. היא לא הייתה חברה קרובה, אבל כיבדתי אותה. היא הקשיבה וניסתה להבין. התחננתי בפניה שלא תיתן לי ללכת לישון. אמרתי לה שאם תהיה לי ברירה שוב, לא אחזור. היא סוף סוף עזבה אותי וישנתי, אבל לא ניתנה לי הזדמנות שנייה למות.

מעולם לא שמעתי על מישהו שחווה את מה שחוויתי. הרגשתי לבד ומבולבלת. לא הרביתי לשתף בחוויה הזו כי התגובות של אחרים היו כל כך שליליות ופוגעות. אבל התחלתי להבין שהניסיון שלי לימד אותי הרבה מאוד. כשחשבתי על אובדן הכאב ועל השלווה המדהימה שחשתי, איבדתי את פחד המוות שהיה לי תמיד. הפחד הזה לא חזר מעולם. אני יודעת מה מחכה לי ואני משתוקקת להיות שם שוב. אני מודעת מאוד שחזרתי מסיבה כלשהי. אני לא יודעת מה הייתה המטרה, אבל אני יודעת שעשיתי זאת מסיבה טובה שכעת איני זוכרת. אני מבינה שהייתי צריכה לאבד את הזיכרון הזה. אחת המתנות הגדולות ביותר מההצצה שלי לחיים שלאחר המוות היא הנוחות שיש לי כשחבר או בן משפחה נפטר. הצער שלי אמיתי - תחושת האובדן שלי, אבל אני יודעת שהם חופשיים ומלאי שמחה.

למרות שלעתים נדירות דיברתי על מותי, אני יודעת שקיבלתי ידע רב שכעת לא נגיש למוחי המודע. המכשול הגדול ביותר בשיתוף החוויה לאחרים הוא מציאת המילים. גם כשאני כותבת את כל זה אני מודעת עד כאב לעובדה שאני לא מצליחה להעביר את מלוא החוויה, את כל מה שבאמת הרגשתי ולמדתי.

ההשקפות הדתיות שלי השתנו הכי הרבה. גדלתי בבית נוצרי במשפחה אדוקה שהתמסרה לישו ודרכו. הוריי היו מיסיונרים במזרח אפריקה. לפעמים הרגשתי רחוקה מאלוהים, או מרדתי במוסר שגדלתי אתו, אך עדיין ראיתי את עצמי כנוצרייה. האמנתי שהתנ"ך הוא דבר האל, וכי המחויבות ללכת בעקבות ישוע המשיח תציל אותי מנצח בגיהינום. במהלך מותי קיבלתי ידע שהאפיל על אמונותיי הקודמות, ובמובנים רבים ביטל את האמונות האלה. לא היה לי קל לעבד את מה שלמדתי.

כיום אני הרבה יותר פתוחה לאמונות שונות משלי מכיוון שאני יודעת עד כמה המוח האנושי מגביל מאוד. אני יודעת שאלוהים מצוי בחיינו בהתאם לצרכים שלנו ולאמונות שלנו. אלוהים עצמו, בדמותו של ישו, נאבק להביא הבנה לחסידיו המסורים הקרובים ביותר. בלילה שלפני מותו, התסכול שלו ניכר כשהוא הבין שהם פשוט לא מבינים, וזמנו היה קרוב לסוף. ישו הוגבל על ידי אנושיותו. רוח הקודש מוגבלת על ידי אנושיותנו.

התנ"ך, למרות שהוא נכתב בהשראת האל, נכתב על ידי בני אדם והוא נקרא ומובן על ידי בני אדם. אך האמת הינה מעבר להבנה. השמחה, השלווה, האושר, שביעות הרצון והאהבה שאנו חווים בחיינו, הם רק צל של החיים שלאחר המוות. מושג הישועה הוא הניסיון שלנו לתפוס את מה שכבר שלנו. אני כבר לא מנסה לחפש את האמת, כי אני יודעת שעם הזמן כולנו נבין איך האמיתות השונות הללו משתלבות זו בזו.

הכנסייה (דת) היא תוצר אנושי שנולד מתוך ההכרח לנסות להבין את מה שמעבר להבנה - לשים גבולות לחסרי הגבול - לשלוט במה שאינו נשלט. דת היא תוצאה של חוסר היכולת שלנו לתפוס רוחניות. עם זאת - זה מזין אותנו, זה עוזר לנו להתקרב לאלוהים, זה חבל ההצלה שלנו, זה עוזר לנו להבין. זה יכול גם להביא לנו כאב, פרידה ובלבול.

השינויים בעמדותיי בעקבות חוויית המוות לקחו שנים רבות להתעכל, ואני ממשיכה לזכור, להרהר ולשלב את מה שלמדתי. בהתחלה הייתי לבד עם החוויות שלי. היה לי את המסע הנפלא הזה, אבל חוסר יכולת להביע כראוי את עומק החוויה, אז ניסיתי להדחיק הכול. ואז פרופסור לסוציולוגיה שהכרתי כחבר סיפר לי על מודל קובלר-רוס {מודל קוּבּלֶר-רוֹס (Kübler-Ross) הידוע גם בתור חמשת שלבי האבל, הוא מודל שפיתחה הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס. המודל הופיע לראשונה בדפוס בספרה "על מוות וגסיסה" (1969), והוא מתאר את חמשת השלבים של התהליך שעוברים אנשים לאחר שנודע להם שהם חולים במחלה סופנית.} כשקראתי אותו חשתי תחושת הקלה עצומה שלא הייתי לבד אחרי הכול. רציתי ללמוד עוד. נרשמתי לקורס בנושא מוות וגסיסה, בהנחה שזה יהיה מקום בטוח להיפתח. כשכתבתי מאמר על חווית סף-המוות שלי, המרצה שלי האמין שמה שחוויתי הם הזיות בגלל מנת יתר של סמים. עברו שנים רבות לפני שהיו לי חברים שיכולתי לסמוך עליהם עם הסיפור שלי. החברים האלה עודדו אותי לדבר יותר, לקרוא ספרים אחרים על חוויות מוות ולשלב את הדברים שלמדתי בצורה מלאה יותר בחיי.

היו פעמים שהרגשתי כל כך מוצפת מהקשיים שחוויתי בחיי, עד שהתחננתי לאלוהים שיאפשר לי לחזור אליו. התפללתי למוות, להזדמנות לחוות את הפלא הזה שוב. שאלתי מדוע הזדמן לי לדעת כמה יפים החיים אחרי המוות, שכן אחת התוצאות הייתה הפחתת הרצון לחיות. אבל הבנתי שלדעת איך מרגישים אהבה ללא תנאי, ולחוות שביעות רצון כזו, ולזכור יופי ושלום כזה פירושו שיש לי את ההזדמנות להביא את זה לחוויה שלי כאן ועכשיו, ואולי אפילו לעזור לאחרים להבין - אני לא צריכה לחכות עד המוות. יש לי את הזיכרונות שיכולים לעזור להעשיר את חיי כאן ועכשיו.

כל כך הרבה השתנה בעשרים השנים האחרונות מאז שטעמתי את החיים שלאחר המוות ואני לא בטוחה אילו שינויים הם תוצאה ישירה של אותה חוויה ואילו שינויים הם פשוט תוצאה של הבגרות וההתבגרות.

סיפור רקע:

מגדר: נקבה

האם ישנו חלק (או מספר חלקים) מתוך החוויה להם יש משמעות עמוקה במיוחד עבורך? אני מאוד מעריכה את התובנות שצברתי ואני נהנית להיזכר בתחושת שביעות הרצון והאהבה שחשתי. החלק הגרוע ביותר היה כשהוטחתי חזרה לגופי וחוויתי כאב רב, פחד ובלבול.

האם אי פעם חלקת את החוויה הזו עם אחרים? בתחילה; אנשים חשבו שאני משקרת או משוגעת. בגלל התגובות שלהם; הדחקתי במהירות את החוויה. לפני כעשר שנים התחלתי לדבר עם כמה חברים קרובים והם עודדו אותי לדבר בצורה פתוחה יותר. בתגובה התחלתי להרשות לעצמי לזכור וגם ללמוד מהזיכרונות. יש לי בת; שכיום היא נערה צעירה. כשהייתה עוד צעירה למדי; היא החלה לשאול הרבה שאלות על הזמן בו 'הלכתי לגן עדן' ויש לה עניין רב בחוויות סף-מוות. היא קראה הרבה והיא לא חוששת מהמוות.

חוויית במהלך נקודה מסוימת בחייך (לאחר החוויה), אירוע מסוים שגרם לך לשחזר אלמנטים של החוויה? לא